תוניס-Tunis

פורסם ע"י יוסי פרי בתאריך דצמ' 24th, 2009 בקטגוריית יהדות תוניס | רבני תוניס | ספרים ומנהגים, ערים בתונסיה | אין תגובות

תוניס היא בירתה של תוניסיה והגדולה שבעריה,המייצגת מסורת עירונית עתיקה ורצופה מימי קדם ועד המאה ה-20 ונערך בה מפגש מרתק בין ישן לחדש, בין מזרח למערב ובין אפריקה לאירופה, זאת בין היתר בשל מיקומה במפרץ נוח באמצע אגן הים התיכון בחלק הקרוב ביותר ליבשת אירופה, סמוך למגף האיטלקי וסיציליה.

על מקורו של השם תוניס אין ידיעות בדוקות, לפי אחת הגרסאות זו תרשיש התנכית, ולפי גרסה אחרת, מקור שמה, כמו ראשית תולדותיה, בימי הפיניקים אשר הקימו ליד קרטגו בירתם עיר קטנה ושמה "טינס" או "טונס".

עם הכיבוש הערבי במאה ה-7 נהרסה קרטגו והמושל הערבי מטעם הכליפים בדמשק הניח בשנת 698 לסה"נ את היסודות לעיר החדשה תוניס, אשר נוסדה תחילה כמאחז צבאי-ימי שנועד להדוף את הצי הביזנטי.

בין השנים 698-1229 עברה העיר תהפוכות שונות, ושליטים משושלות שונות כפי שפירטנו לעיל משלו בה.סידי מחרז, חכם הלכה מוסלמי שפעל בעיר בין השנים 952-1022 ,החדיר לתוניס וסביבותיה את האסכולה המשפטית הקשוחה של האורתודוקסיה, האסכולה "המאלכית". כדי לבצר את העיר תוניס מפני אויבים חיצונים עודד סידי מחרז את תושביה לבנות חומה סביב לעיר שתגן עליה מפני פולשים בדווים שהרסו את הציוויליזציה העירונית באזור במאה ה-11, וגם מפני פולשים הנורמנים הנוצרים מסיציליה במאה ה-12.

ואכן העיר הוקפה חומה עם מספר שערים. הזמן, הטבע והמלחמות עשו את שלהם וגרמו לחומה להתפורר וליפול אך השערים ברובם נותרו ולכל שער יש שם:באב בחאר, באב חדרה, באב אלעסל, באב סעדון באב טונס, באב אלבנת, באב סויקעה, באב קרטג'נה ובאב אלג'דיד.

כאמור לעיל, בין השנים 1160-1227 נשלטה אפריקה בידי שושלת "המֻוַחִדוּן", הם היו הראשונים שהעדיפו את תוניס על פני מהדיה כמרכז מנהלי של האזור, אך רק בשנת 1227 עם עלייתם של החפצים לשלטון בתוניסיה הפכה העיר תוניס לבירתה של השושלת. השליטים החפצים בנו את העיר והוסיפו בה מסגדים ומדרסות (בתי ספר).העיר נכבשה על ידי הספרדים בשנת 1535, ולאחר מכן בשנת 1574 נכבשה העיר על ידי האמפריה העותומנית. בשנת 1612 הפך הביי, המושל מטעם השלטון התורכי, לשליטה האמיתי של תוניסיה והוא קיבל את התואר והזכות להעביר את שלטונו בירושה.

כך עד לכיבוש הצרפתי והכרזת שלטון הפרוטקטוראט (שלטון חסות) בשנת 1881. בתוניסיה היו שתי שושלות של ביים, הביים משושלת המוראדים ששלטו במדינה בין השנים 1612-1705, והביים משושלת החוסיינים ששלטו במדינה משנת 1705 עד 1956. ראשית הישוב היהודי בעיר החל במאה ה-10, כך מסופר בשו"ת "משכנות הרועים" של רבי עוזיאל אלחאייך בן המאה ה-18. לפי האגדה מייסד הרובע היהודי- "החארה"- היה סידי מחרז. האגדה מספרת שמתוך נימוקים של טובת העיר והרחבת המסחר התיר סידי מחרז ליהודים להתיישב בין חומותיה. לפי אותה אגדה, אבן הפינה לבית הכנסת העתיק בעיר הונחה בנקודה שאליה השליך סידי מחרז את מקלו מן הצריח של המסגד הראשי.

עד ליוזמה זו לא הורשו היהודים להתיישב בעיר תוניס, שהייתה מעוז ההלכה המוסלמית, אלא רק ב"פנדוק" שבה יכלו היהודים לבלות את הלילה. יהודי שלא מצא מקום לינה ב"פנדוק" נאלץ ללון בכפר קטן מחוץ לחומה, הכפר מלאסין השוכן במרחק של ק"מ אחד מחומת העיר העתיקה ומכונה עד היום "בלאד אל-יהוד" למרות שמזה שנים רבות אין גרים בו יהודים.

השכונה היהודית בעיר צמחה סביב ה"פנדוק" וזאת לאחר שהתירו ליהודים לגור בעיר.אחד הגורמים שזירזו את התפתחות המהירה של שכונת היהודים הייתה ההגירה מהעיר קירואן במחצית המאה ה-11 בעקבות פלישת שבטי בדווים לעיר קירואן.

פלישת "המֻוַחִדוּן" לצפון אפריקה ולתוניסיה בשנת 1159 פגעה גם בקהילה היהדות בעיר תוניס, והיהודים נדרשו לבחור בין החרב לשמד. יהודים רבים נאלצו כלפי חוץ לקבל עליהם את דת האיסלאם ויהודים אחרים העדיפו למות מות קדושים, היהודים שקיבלו עליהם את דת האיסלאם "המוסלמים החדשים" נגזרו עליהם גזרות נוספות, אסרו עליהם להתחתן עם מוסלמים אמיתיים, אסרו עליהם לעסוק בסחר חופשי, הוטלה עליהם חובת לבוש מבדיחובת התייצבות במסגדים לתפילה תחת עינם הפקוחה של פקחים מטעם השלטונות המוסלמים, והגזרה הקשה מכולם הייתה ניתוק הילדים מהוריהם והעברתם לבתי משפחות מוסלמיות אדוקות.מהמאה ה-13 ועד למאה ה-15 לא נהנתה קהילת תוניס מאוטוריטה רבנית ואף לא היו לבני הקהילה רבנים בני המקום שסיפקו תשובות בכל תחומי החיים הקהילתיים היהודים, ולכן ניסתה המנהיגות הקהילתית לשכור שרותי רבנות מבחוץ בעיקר מאלג'ריה, ולהחזיקם בעיר זמן רב ככל האפשר.בשו"ת של רבני אלג'ריה מאותה תקופה מוזכרים רבנים אשר שהו בתוניס פרק זמן ממושך.

במהלך המאה ה-14 מוזכרים הרבנים רבי חכים, רבי יצחק בן סעדיה הכהן, רבי חיים מלילי ורבי יוסף ששפרוטש. ידוע גם על שהותם של חכמים דגולים ממגורשי ספרד שהגיעו לתוניס כמו האסטרונום וההיסטוריון רבי אברהם זכות ובנו, אשר השלים את כתיבת סיפרו "ספר היוחסין" בשנת 1504, רבי אברהם בן שלמה לוי-בוקרט אשר כתב בתוניס את "ספר הזיכרון" – פירושו על רש"י לתורה, וכן רבי משה אלאשקר שפעל בתוניס בערך בשנת 1500.במחצית השניה של המאה ה-16 לומדים מהשו"ת של שלושת הרבנים רבי שלמה צרור, רבי שלמה דוראן ורבי אברהם אבן-טוואה מאלג'ריה על התפתחות הקהילה היהודית בתוניס גם בתחום הרוחני, לפי דיווחם היה אפשר להשיג בתוניס את "היד החזקה" של הרמב"ם ואת "הבית יוסף" של רבי יוסף קארו.(יש לזכור כי הדפוס הומצא רק כמאה שנים לפני כן וספרים מודפסים לא היו נפוצים)

בית הכנסת הגדול הישן

בית הכנסת נוסד בשנת קכ"ה-1365

צמיחת מעמד "הגראנה"– הליבורנזים:

מראשית המאה ה-17 היגרו לתוניס יהודים מצאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל, ששהו מספר שנים באיטליה, ובמיוחד בערים ליוורנו ופלרמו, שכונו ליבורנזים, גורנים או גראנה, שזה שיבוש של השם ליגורנו שמה הישן של העיר ליבורנו. בעקבות ההגירה התהדקו הקשרים בין איטליה לבין בני איטליה שישבו בתוניס. הגורנים הקימו בתוניס חברות מסחריות גדולות אשר סחרו עם איטליה ואירופה, והטביעו את חותמם על חיי הקהילה, למרות היותם מיעוט בקהילה היהודית בתוניס.

השוני התרבותי ופתיחותם לסביבה האירופית מחד וסירובם להשתלב בקהילת התואנסה מאידך יצרו לעתים עימותים קשים בין הליבורנזים לבין היהודים בני המקום. כך לדוגמא בשנת 1685 נתנו הליבורנזים ליהודי שמואל די מדינה מליבורנו ייפוי כוח שעליו חתמו 49 נציגים בשם העדה היהודית הליבורנזית להיות בא כוחם בפני הקונסוליה הצרפתית (בנפרד מהתואנסה).

מקורם של מנהגי הגראנה במסורת אבותיהם יוצאי ספרד ופורטוגל. המנהגים היו שונים בפרטים רבים ממנהגי היהודיםבני המקום, ואף הופעתם החיצונית ולבושם היו שונים מזה של בני המקום.למרות שהם גרו בגטו – החארה של היהודים, הם התרכזו ברחוב אחד רחוב "אל-סנאדלי" המכונה בפי רבים רחוב הגראנה בו הם הקימו בית כנסת גדול שידוע בשם "צלאת לגראנה".

תהליך הפרוד בן שתי הקהילות היה איטי ובשלבים. לפי המסורת בשנת 1710 הוכרז על הסכם הפרדה בין העדה "התואנסה" לבן העדה "הגראנה". בהקדמה לספר "זרע יצחק" של הרב הדיין רבי יצחק לומברוזו מהעדה הליבורנזית מוצאים את שמותיהם של הרבנים החתומים על ההסכם: רבי מסעוד אלפאסי, רבי מרדכי אלחאיך, רבי מרדכי ברוך קארבליו ורבי שמשון בוקארה.

הגורנים הקימו בעיר מערכת מסחר ענפה של יצוא ויבוא, סוכנות של ביטוח ימי, בתי מסחר סיטונאיים וחנויות שהתרכזו בשוק המרכזי שזכה לכינוי "סוק לגראנה" ואילו התואנסה המשיכו לעסוק במשלוח ידם המסורתי ובמיוחד המלאכות והמסחר הקמעוני, הללו התרכזו בשוק החיטים, בשוק הצורפים ובשוק הנפחים, שהתפתחו בעיר ובעלי המלאכה היהודים תפסו בהם מקום חשוב.

במרוצת המאה ה-18 הלך הקרע בין העדות והעמיק, עד שבשנת 1741 הוחלט שיש להתקין תקנות נוספות, לא רק בנושאי בתי הכנסת אלא גם בנושאי השחיטה והמס המוטל עליה, שלא יהיו פורצי גדר ולא יגרמו הפסדים לאיזו משתי הקהילות. אז הורחבה ההפרדה בן שתי הקהילות, נקבעו לכל אחת מהן בתי כנסת משלהם, גבאים משלהם, קצבים, שוחטים, מוהלים, בתי דין רבניים ובתי עלמין נפרדים. כל הרבני העיר חתמו על ההסכם ובראשם רבי אברהם טייב המכונה "באבא סידי".

שתי הקהילות המשיכו לנהל את מוסדותיהן בנפרד, ורק בתום מלחמת העולם השנייה בשנת 1943 בוטלה הכפילות והמוסדות אוחדו. חשוב לציין שההפרדות בין שתי הקהילות היו ייחודיות לעיר תוניס ולא התקיימו בקהילות אחרות על אף שגם לשם הגיעו הגורנים – הליבורנזים, דוגמת הערים סוסא, ספאקס, ביזרטה ונאבל.

במאה ה-19 היו לגורנים שלושה בתי כנסת, האחד גדול ושנים אחרים קטנים, וכן שלושה דיינים משלהם, רבי דוד בונן, רבי דוד כטורזא ורבי יוסף לומברוזו. הקהילה הגורנית לחצה על השלטונות המוסלמים שיכירו בנציג ניפרד לקהילת הגורנים, ואכן בשנת 1824 הצליחו, בעזרת שוחד בעיקר, להשיג את המינוי מן הביי לקאדי משלהם, אם כי סמכויותיו היו מצומצמות מאלה של הקאדי של עדת התואנסה.

ההתעוררות רוחנית בקהילת תוניס ניכרת כמו בשאר קהילות תוניסיה בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18. במאה ה-16 אנו פוגשים בתוניס את רבי ישמעאל הכהן טונג'י שבשנת 1543 כתב את סיפרו "ספר הזיכרון" אולם, בשל קשיים שונים נאלץ רבי ישמעאל כהן טונג'י לעבור למצרים. בהמשך אנו לומדים מיומנו "מעגל טוב" של החיד"א על מלומדי תוניס הראויים לאזכור ובמיוחד רבי אברהם הכהן המכונה "באבא רבי" שניפטר בשנת 1715, ורבי צמח צרפתי שניפטר בשנת 1717, שהיו מחדשי לימוד התלמוד בשיטות שהיו נפוצות אחר כך בישיבותיה של תוניס. תלמידם המובהק של השניים היה רבי אברהם טייב המכונה "באבא סידי" שחי במחצית הראשונה של המאה ה-18, ועמד בראש רבני התואנסה.

מלומד אחר בן אותה תקופה היה רבי יצחק לומברוזו שניפטר בשנת 1752, שלמרות מוצאו הליבורנזי היה תלמידו המובהק של רבי אברהם טייב, והיה מקובל על שני הקהלים הגורנים והתואנסה, רבי יצחק לומברוזו כתב את הספר "זרע יצחק"שהודפס בשנת 1768 והיה הספר העברי הראשון שהודפס בתוניסיה.

ספרים נוספים שהודפסו באותה תקופה, היו הספר "משח"א דרבותה" שנכתב בידי בני משפחת אלפאסי האב רבי מסעוד רפאל אלפאסי ושני בניו רבי שלמה ורבי חיים אלפאסי, ספר זה שהיה שו"ת חשוב ומכיל נימוקים ופרושים של שני דורות חכמים בתוניס דור האבות ודור הבנים ויש בו התכתבות ענפה בין חכמי ליבורנו וחכמי אלג'ריה.

חיבור חשוב אחר מאותה תקופה הוא "חוק נתן" של רבי נתן בורג'ל שניפטר בשנת 1791, היה תלמידם של רבי צמח צרפתי המכונה "ציץ", רבי אברהם טייב, ורבי יצחק לומברוזו. בערוב ימיו עלה לארץ ישראל וניפטר בירושלים אך משפחתו נותרה בתוניס. בניו ונכדיו שמשו במשך דורות אחדים רבנים וראשי הקהילה בתוניס, נזכיר גם את אחיו רבי יוסף בורג'ל מחבר הספר "זרעא דיוסף" שיצא לאור בליוורנו.

ספר נוסף שחובר בתוניס בסוף המאה ה-18 היה "משכנות הרועים" של רבי עוזיאל אלחאיק שנפטר בשנת 1810, הספר התפרסם בליוורנו וכולל כ – 1500 תשובות המשקפות את בעיות התקופה. ספר נוסף הוא "חיים וחסד" שבו מצוי אוסף של שלושים ואחת דרשות כולל תאריכים אותן דרש הרב אחרי פטירתם של רבנים, דיינים ונכבדי העדה.

יצירה נוספת שנכתבה באותה תקופה בתוניס הייתה "תועפות ראם" מפרי עטו של רבי מרדכי ברוך קארבליו שנפטר בשנת 1785. רבי מרדכי ברוך קארבליו היה חבר בית הדין ורב הקהילה הגורנית, ויורשו בתפקיד של רבי יצחק לומברוזו. ספרו השני של רבי מרדכי ברוך קארבליו היה "מירא דכיא" פרוש למסכתות אחדות בתלמוד. החיד"א, שביקר בתוניסיה, אינו חוסך דברי שבח על הכנסת האורחים והנדיבות שהיה עד להם בקהילה. וכך הוא כותב בספר "מעגל טוב" עמוד 57: "לפי מה ששמעתי היום יש קרוב לשלוש מאות ת"ח בתוניס, וגם ראיתי נערים בני י"ד שנים מעיינים וחריפים הקולעים אל השערה".

בין היתר הוא מזכיר את רבי יעקב מעארק שאיתו למד והיה אהוד עליו מאוד, את רבי נהוראי ג'רמון מחבר הספר "יתר הבז" ואת רבי יעקב פיטוסי שחיבר ספרים אחדים בדרוש ובפרושים. בשנת 1800 עלה רבי יעקב פיטוסי לארץ ישראל אך לבקשתם של רבניה יצא כשד"ר לארצות המגרב ומת באלג'יר בשנת 1812