תוניסיה מורשת אתר וורדפרס חדש
כתבות דומות
דידי הגולשים השלום והברכה לכם
בתי כנסת תמיד ליוו את היהודים בנדודיהם במשך אלפי שנים ככל הנראה מאז חורבן בית המקדש הראשון ויש הטוענים אף לפני כן.
להלן מאמרים על בתי כנסת מיוחדים בתוניסיה שבחלקם הגדול אף נעלמו מזיכרונם הקולקטיבי והאישי של היהודים יוצאי תוניסיה.
בתי כנסת אלה מאופיינים על ידי השם שלהם המבדיל אותם מהאחרים: גריבה. בתי כנסת אלה מתאפיינים גם בעליות לרגל אליהם בתאריכים קבועים של אלפי מאמינים לזיארה מסורתית.
במאמרים אלה אני מתבסס בין היתר, על ספרה של ד"ר חנה כהן פרז " אלגריבה בנתיבי הקדושה", שחקרה את הנושא במשך למעלה מעשרים שנה.
המעוניינים לרכוש להתקשר דרך האתר או לטלפון: 0528386613
תמזרת הוא כפר קטן ליד מטמטה תושביו הם אנשי המערות, הם גרים בתוך מערות שנחצבו בהר.
הקהילה היהודית במקום הייתה קהליה קטנה אשר בימיה הטובים מנתה כ55 איש. הנוכחות היהודית תמזרת משויכת למאה ה13-14 וזה לפי השו"ת של רבני אלג'יר הריב"ש (רבי יצחק בן ששת) והתשב"ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן) במקום שמתקיימת קהילה יהודית נבנה גם בית כנסת . ואכן נבנה במקום בית כנסת אשר נקרא "גריבת תמזרת" בית הכנסת נחשב בעני רבים לבית כנסת מקודש ויצר מוקד עליה לרגל של כל יהודי הסביבה. יש הטוענים שסגולותיו של בית הכנסת אינו נופל מאלו של "גריבת ג'רבה".
על פי עדויות של בני המקום היה זה בית כנסת עתיק שיסודותיו הוקמו עוד לפני הקמת הקהילה היהודית במקום. את כל זה יש לקחת בערבון מוגבל מאחר ואין מידע מדויק בנושא. אך סביר להניח שעם הקמתה של הקהילה היהודית במקום הוקם גם בית הכנסת. במהלך השנים קבעו ראשי הקהילה מועד קבוע ל"זיארה" (עליה לרגל) לבית הכנסת, המועד שנקבע הוא פסח וסוכות. המבקרים הגיעו מכל דרום תוניסיה , דבר זה הביא לצמיחה כלכלית של הקהילה , בזכות עולי הרגל הרבים והתרומות עוטר בית הכנסת וקושט, במיוחד ב22 ספרי תורה העתיקים שנמצאו בשבעת ההיכלות, הן מכוסים בפרוכת רקומה יקרת ערך, כל קירות בית הכנסת היו מכוסים בשטיחים שנטוו ביד ומעל לתיבה התנוססה מנורת שמן עתיקה וגדולת ממדים (פנקס הקהילות לוב. תוניסיה עירית אברמסקי-בליי)
דר' חנה כהן פרז כותבת בספרה "אלגריבה בנתיבי הקדושה" על הביקורים שערכה במקום וכך היא כותבת.
"בביקורינו הראשון במקום במסגרת מסענו לתוניסיה בנובמבר 2005 לא התאפשר לנו להיכנס למקום שהיה סגור בשער ברזל גדול ומרשים צבוע בכחול עז. אל השער הגענו לאחר טיפוס בשביל פראי עם מדרגות מסותתות באדמה. דרך חריץ בשער יכולנו להציץ ולראות פינה של חצר מוזנחת ובה מערה עם עזים. ולצידה מדרגות צבועות בסיד לבן בוהק כמו הקירות החיצונים. חזרנו על עקבותינו כשבליבנו מקונן ספק . האם הגענו למקום הנכון? הרי שום דבר במקום לא העיד על קיומו של בית כנסת.
רק במסענו במאי 2006 פתחו בפנינו את השער, וזאת לאחר טיפוס מאומץ במעלה אותו שביל פראי. החצר שנצפתה שנה קודם לכן דרך החריץ שבשער קיבלה את פנינו במלאו הדרה, יחד עם העזים שטיילו בה באין מפריע. עלינו במדרגות האבן הלבנות והגענו לחצר נוספת תחת כיפת השמים, בעלת מפלסים שונים. כל מפלס הוביל, מצד ימין ומצד שמאל, לחדרים שונים החצובים בהר.
בעל המתחם חיכה לנו וערך לנו סיור, חדר בית הכנסת רחב הידיים החצוב בהר היה מואר להפליא, למרות היעדרותם של חלונות. הקשתות המסורתיות יצרו חלוקה לחדרי משנה ולאורך הקירות נפרשו ספסלי אבן. פה ושם היו פזורים ארונות מובנים בקיר בעלי דלתות עץ מעוטר, צבועים בצבע כחול מסורתי. ייתכן כי בעבר הכילו את ספרי התורה. על הקיר היו תלויות שתי תמונות ממוסגרות בעלות מסרים סימבוליים ומפתח שחור מרשים בגודלו. המארח הסביר לנו כי בעבר הייתה תיבה במרכז החדר, עד שהוסרה. במקום שעמדה התיבה פרוש שטיח ועליו שולחן ושתי כורסאות .
בעל המקום תוניסאי מוסלמי כבן שישים, סיפר שקיבל את המקום מידי הרב שגר כאן בעבר ואשר ניהל במקום בנוסף לבית הכנסת , גם תלמוד תורה. התוניסאי הוסיף שהוא זוכר היטב שבילדותו הגיע לכאן, מעת לעת המון אדם. כיום הוא גר במתחם בו פעל בעבר בית הכנסת עם בני משפחתו, אך את חדר בית הכנסת הוא שומר לעצמו בלבד ולמען אנשים בודדים המוסיפים לפקוד את המקום מדי פעם:
ניקיון המקום בולט לעין. לאחר הסיור הצביע בעל הבית על שתי דלתות נעולות מול בית הכנסת, וציין שהיו אלה חדרי משפחות של הרב. בדרך חזרה כשירדנו במדרגות, הוא הוביל אותנו דרך שביל מתפתל לפינה ירוקה והפנה את תשומת לבנו לבור שהיה חפור בתוך מערה תת קרקעית צרה ועמוקה:
כאן הם התרחצו הוא הסביר.
מיד זיהינו כי מדובר במקווה טהרה. צורתו פשוטה, הבולטת בעתיקותיה היוותה עדות אלימת לעמידתם של היהודים שחיו כאן באמצע המדבר כשהם מקפידים לקיים את מצוות הדת באדיקות." (אלגריבה בנתיבי הקדושה דר' חנה כהן פרז עמ' 119-120)
ליקט וערך יוסי פרי
