תוניסיה מורשת אתר וורדפרס חדש
כתבות דומות
ידידי הגולשים השלום והברכה לכם
בתי כנסת תמיד ליוו את היהודים בנדודיהם במשך אלפי שנים ככל הנראה מאז חורבן בית המקדש הראשון ויש הטוענים אף לפני כן.
להלן מאמרים על בתי כנסת מיוחדים בתוניסיה שבחלקם הגדול אף נעלמו מזיכרונם הקולקטיבי והאישי של היהודים יוצאי תוניסיה..
בתי כנסת אלה מאופיינים על ידי השם שלהם המבדיל אותם מהאחרים: גריבה. בתי כנסת אלה מתאפיינים גם בעליות לרגל אליהם בתאריכים קבועים של אלפי מאמינים לזיארה מסורתית.
במאמרים אלה אני מתבסס בין היתר, על ספרה של ד"ר חנה כהן פרז " אלגריבה בנתיבי הקדושה", שחקרה את הנושא במשך למעלה מעשרים שנה.
המעוניינים לרכוש להתקשר דרך האתר או לטלפון: 0528386613
יפרן הוא הר בעל מדרונות תלולים במזרח הרמה הטריפוליטאית , רמת ג'בל נפוסה, ומשתרעת כ170 ק"מ דרומית מערבית לטריפולי עד גבול תוניסיה.
בימי קדם הייתה בכל רחבי ג'בל נפוסה אוכלוסייה יהודית צפופה שמימנה נשארו רק שרידי בתי כנסת וכתובות על מצבות בבית העלמין. בתקופה המודרנית נשתמרו באזור הר יפרן רק שלושה ישובים יהודים אל-מעניין, אל-קציר ודיסיר. תושבי יפרן בנו את בתיהם מעל לפני האדמה מאבן, בניגוד לאחרים באזור שחיו בתוך מערות שחפרו בתוך האדמה.
תושביו הראשונים היו שבטים ברברים שעל שמם מכונים הרכסים השונים ובהם גם ג'בל יפרן. בתקופה הרומית שמשו ההרים מקום מקלט למהגרים מאזור החוף שסירבו לקבל עליהם את השלטון הרומי, או את הדת הנוצרית. ישנן סברות שעל-פיהן חלק מן השבטים הברברים קיבלו עליהם בסוף התקופה הרומית ובראשית התקופה הביזנטית את היהדות. (כמו הברברים במדינה השכנה תוניסיה) .
הישוב היהודי ביפרן הוא העתיק ביותר בטריפולי, על פי המסורת ראשוני היהודים באזור היו שבויים מארץ ישראל שהובאו בידי פנגור מלך ישמעאלי שהיה שר צבאו של טיטוס בזמן חורבן הבית השני. המסורת מספרת שפנגור הביא כ30.000 שבויים יהודים להר הנמצא במהלך שני ימים מטריפולי ומכרם לישמעאלים המקומיים.
על פי המסורת שמצטט מרדכי הכהן בספרו "הגיד מרדכי" " בג'בל יפרן ובאי ג'רבה לא פסקה ישיבת היהודים מחורבן בית המקדש עד היום" . לפי ייחוס זה , היה בג'בל יפרן צור מחצבתם של יהודי לוב, ובמיוחד של יהודי טריפוליטניה . מימנה היגרו יהודים לטריפולי ולאזור החוף. בעת החדשה מצבם של היהודים במקום היה סביר רובם עסקו במסחר זעיר וברוכלות. אך היו גם כאלה שעסקו בקצבות והיו גם בעלי סמיכה לשחיטה. מקצוע נוסף שעסקו בו יהודים בלבד היה מקצוע הרפואה: היה זה מקצוע שעבר במשפחה, והיה זה למעשה רפואה טבעית ובקיאות בעשבים וצמחי מרפא.
נשות יפרן היהודיות עבדו גם מחוץ לבתיהן. הם היו סוחטות שמן בבית הבד, דורכות יין בגת, ומייצרות יי"ש מתאנים. הנשים גם רקמו וארגו שטיחים ובגדי צמר ואף רעו את הצאן. (פנקס הקהילות לוב ותוניסיה עירית אברמסון-בליי)
דר' חנה כהן פרז מספרת לנו בספרה "אלגריבה בנתיבי הקדושה" על ביקורו של "מרדכי הכהן מחבר הספר "הגיד מרדכי" בגריבת יפרן בתחילת המאה ה-20. הוא מציין שהגריבה של יפרן שוכנת חמש דקות הליכה מהכפר אל-מעניין, בחצי הדרך בינו לבין הכפר אל-קציר, בית כנסת זה שימש גם את יהודי הכפר דיסיר עד לבנייתם של בתי כנסת נוספים, קרובים יותר. לגריבה זו קראו גם "אל-קיבאלייה" או זו מהדרום. המערה בו שהה בית הכנסת "גריבה ביפרן נסתמה, ובית הכנסת חדש נבנה מעל הקרקע. מרדכי הכהן שאל את זקני היהודים במקום אם אין בתי כנסת עתיקים באזור, והתשובה הייתה שאכן היה בית כנסת נוסף בשם "צלאת אזקק" שנהרס בינתיים. המערה ששימשה כהיכל לספרי תורה נחשבה כקדושה גם לברברים,. יהודים נהגו להדליק בה נרות ולהתפלל, אבל גם ברברים , שהרי היא נחשבה לקדושה גם בעיניהם. הם נהגו להביא אליה מנחות ומביעים את משאלותיהם.
גריבה חדשה נבנתה והיא ללא תקרה, מלבד קורות עץ. הקירות צבועים בסיד לבן בוהק. יש בה תבליט גבס עם כתובת הכתובה באשורית, אך ללא כל עיטור., ספסלים מאבן נמשכים לאורך הקירות. כאשר המתפללים גודשים את בית הכנסת והספסלים אינם מספיקים, הם מתיישבים על מחצלות, על הריצפה. בעבר נהגו המתפללים לחלוץ את נעליהם בכניסה,(כמו גריבת ג'רבה) ואולם הדור החדש העדיף לשמור את נעליו לרגליו. לצד בית הכנסת היה מטע זיתים שהיה מיועד כולו לתועלתו של בית הכנסת. לאחר המסיק והפקת שמן הזית נמכר רוב השמן, כשהרווח הועבר לקופה הציבורית. בחלק קטן מהשמן שימש לצורך מאור בית הכנסת.
גריבת יפרן, כאחיותיה הייתה מקום קדוש אותו העריצו היהודים והברברים.
ברם לאחר זמן, המצב השתנה: יהודים וברברים החלו לגנוב מהגריבה חפצים שונים, אפילו את המחצלות. בשנת 1910 נבזז בית הכנסת באישון ליל ולאחר מכן הוצת ונשרף כליל. גריבת יפרן נמחקה מן הזיכרון, ולא רק שאין לה זכר, אלא שגם הגישה אליה או לשרידים היא למעשה בלתי אפשרית ליהודים כיום." ("אלגריבה בנתיבי הקדושה" דר' חנה כהן פרז עמ' 87)
כך כותב לנו דר' נחום סלושץ בספרו "האי פלאי " ת"א תשי"ח-1957"והנה בית- כנסת זה שבעיר-הכהנים נקרא עד היום בערבית המדוברת ג'ריבה. (קרי גריבה) כלומר: "השם הזה מיוחד למקום זה, אלא הוא חוזר ומופיע במקומות אחדים באפריקה. אשר יש שם או היו שם קהילות -ישראל עתיקות. ר' אברהם הכהן מפאריס שכתב על יהודי אפריקה לאחר שכיהן בה בתור רב מונה שש ג'ריבות כאלו בחבל שבין תוניס ואלג'יר, שכולן נקדשו כבתי כנסת קדמונים. באחדות מהן שהיום הן חורבות ביקרתי ויש שגליתי בעצמי:"
ג'ריבה עזובה קדושה לילידים מסביב, כיהודים וכברברים ראיתי בהרי איפרן (יפרן) וסמוך לכפר הנעזב הנקרא עד היום בשם כהן, ללמדך כי גם המושב הזה היה מיוחד לכוהנים. ("האי פליא" נחום סלושץ תל-אביב תשי"ח-1957 עמ' 97-98 )
"במקום נבנו בתי-כנסת רבים, שחורבותיהם מעידים על תפוצה יהודית גדולה בעבר (כמו בית הכנסת אלע'ריבה, שעל פי המסורת, אחת מאבניה מאבני המקדש, שהובאה ע"י הגולים מיהודה לאחר החורבן)", (כך כותב יעקב חג'ג' לילוף בסקירה שלו על יהודי יפרן)
ליקט וערך יוסי פרי
.
p;
