תוניסיה מורשת אתר וורדפרס חדש
כתבות דומות
ידידי הגולשים השלום והברכה לכם
בתי כנסת תמיד ליוו את היהודים בנדודיהם במשך אלפי שנים ככל הנראה מאז חורבן בית המקדש הראשון ויש הטוענים אף לפני כן.
להלן מאמרים על בתי כנסת מיוחדים בתוניסיה שבחלקם הגדול אף נעלמו מזיכרונם הקולקטיבי והאישי של היהודים יוצאי תוניסיה..
בתי כנסת אלה מאופיינים על ידי השם שלהם המבדיל אותם מהאחרים: גריבה. בתי כנסת אלה מתאפיינים גם בעליות לרגל אליהם בתאריכים קבועים של אלפי מאמינים לזיארה מסורתית.
במאמרים אלה אני מתבסס בין היתר, על ספרה של ד"ר חנה כהן פרז " אלגריבה בנתיבי הקדושה", שחקרה את הנושא במשך למעלה מעשרים שנה.
המעוניינים לרכוש להתקשר דרך האתר או לטלפון: 0528386613 )
אל-כף עיר קטנה בצפון תוניסיה הגובלת בגבול אלג'יר. העיר לא-כף התפתחה על שרידי העיר מהתקופה הרומית. בתקופה הרומית הייתה לא-כף עיר משגשגת, בתקופה הביזנטית במאה-ה4 5 הפכה למרכז חיי נזירות ולמקום מושבו של ההגמון. בזמן הכיבוש הערבי במאה-7 נהרסה העיר אך נבנתה מחדש כעיר ובה ומבצר מרכזי באזור בתקופה העות'מנית.
אין יודעים בוודאות מימתי קימת קהילה יהודית במקום. היסטוריונים משערים כי הישוב היהודי במקום קיים עוד לפני הכיבוש הערבי במאה ה-7.
החוקר נחום סלושץ שביקר במקום בשנת 1906 סבר שהעיר לא -כף שמשה במשך דורות מרכז התכנסות של יהודים "בחוצים" שהיו אז נפוצים באזור (ראה מאמר נפרד בנושא) . בעת ביקורו בלא-כף מצא סלושץ כ150 משפחות יהודים בעיר. רובם מיוצאי העיר תוניס וביזרטה ומיעוטם מבני הבחוצים.
היהודים במקום עסקו במקצועות המקובלים בימים ההם מסחר, סנדלרות, נפחות, חייטות רצענות . במקצועות החופשים ואף נמצא מספר קטן של יהודים שהיו ערכי דין.
בית הכנסת בעיר לא-כף שימש את כל בני הקהילה גם את קהילת "הבחוצים" והוא נחשב לבית כנסת מקודש. מדי שנה בשבוע חול-המועד סוכות היה מוקד עליה לרגל לכל יהודי הסביבה. לפי המסורת של יוצאי לא-כף תחילה נבנה בית הכנסת במקום מבודד מחוץ לחומות, ונקרא כמו בית הכנסת באי ג'רבה "אל-גריבה" שפרושו מבודדת, זרה, אך גם מוזרה, ומופלאה. במשך הזמן בנו היהודים סביבו את מגוריהם, וכך נמצא שבסופו של דבר היה בית הכנסת בלב ליבו של הרובע.
אגדה עתיקה שסופרה לגבי בית הכנסת "אל-גריבה" שבג'רבה סופרה גם לגבי בית הכנסת שבאל-כף. על פיה מקום התפילה הוקם על קברה של אישה שהייתה מופת במידותיה הטובות ובשמירתה את מצוות הדת. היות ובית הכנסת נבנה לא רחוק מבית-הקברות שבו "הבחוצים" נהגו לקבור את מתיהם יש חוקרים הקושרים את הקמתו בהימצאותם במקום של היהודים "הבחוצים" (פנקס הקהילות לוב-תוניסיה עירית אברמסקי-בליי)
דר' חנה כהן פרז מביאה לנו בספרה "אלגריבה בנתיבי הקדושה" סיפורים נוספים על העיר אל-כף ועל בית הכנסת "גריבת אל-כף" וכך היא כותבת.: "שמה של העיר עדין מוסיף לעורר קונוטציות הקשורות לאגדות עלומות מן העבר. אחת מהן היא הקדושה "לה מנה" הנערצת, הנקראת גם "גברת המים"-שומרת המים הקדושה, עדות לפולחן העתיק של מעיינות המים המבורכים עוד מתקופת הרומאים. מקדש שוכן במקום מרכזי, מעל למעיין "עין אל-כף" ובמרחק הליכה קצר מגריבת אל-כף."
בביקורה במקום דר' חנה כהן פרז (בשנת 2006) שמעה את סיפורו של הנציג ממשלתי של אל-כף, הממונה על תיירות, והיא הביאה בספרה את הסיפור המלווה את האגדה הקשורה למעין העיר, מקור מים לתושבים:
"מספרים סיפור על חמורו של מחלק המים הזקן ששאב ממימי המעיין אשר ליד מקדש הקדושה המוסלמית "ללה מנה". חמור זה הכיר כל כך טוב את כתובתם של התושבים, עד כי הזקן העייף החליט כי אפשר לסמוך עליו שיבצע את חלוקת המים לתושבים לבדו. ואכן החמור פקד כל בית ובית, ובכל מקום קיבל את התשלום הצנוע. משנגמרו המים היה חוזר לזקן שאסף את כספו, מילה מחדש את כדי המים ושלח את החמור לסיבוב חלוקה נוסף. כך אפשר היה לראות ברחובות העיר את התופעה הייחודית של חמור המחלק המים לתושבים ללא ליווי אנושי."
ועוד בספרה של דר' חנה כהן פרז: ז'נט שמאמה בסיפורה מציינת שהגריבה גרה באוהל:
"הגריבה , זו הבודדה אומרים שהיו שלוש-אחת בעונאבה, אחת בג'רבה ואחת באל-כף. אומרים גם שהייתה בודדה שחיה באוהל. היא לא דיברה עם איש. אמי ראתה אותן, את שלושתן. הן היו יחדיו ליד הבהר, תחת העץ בחצר. היה זה ערב אחד כשאמי וסבתי הכינו את הקמח. לפתע נגלה לעיני אמי חזיון: שלוש עלמות יפהפיות ולבושות בהידור, והן צוחקות. היא שאלה אותן מה מעשיכן כאן? אבל הן נעלמו כשהן ממשיכות לצחוק, מבלי לענות. זוהי הארה. ותוסיפי לזה את הנס של שק הקמח שלא התרוקן, באותו בית ובחצר הזו. שלושתן נפגשו כאן בעיר, הוכחה לכך שהיא מקודשת, קדושה. הגריבה, כידוע לך, לא יכולה להישרף, זהו סימן אלוקי. זו קדושה שהאל בירך אותה. היהודים היו הראשונים שגילו אותה והם הקדישו לה את בית הכנסת".
"יהודי אל-כף יודעים לספר שהגריבה קדושה בעיקר בגין היותה בנויה מעל לקברה של אישה צדקת בעלת סגולות מופלאות.
בלב לבה של הגריבה הייתה "כָלוּאה" (בעברית מקום), בה נהגו המוסלמים להתכנס ולבקש את חסידיו של הקדוש המפורסם מבגדד, סידי עבד אל כאדר.
הכלואה הינה לאסלאם מקום התכנסות וחיבור עם קדוש דרך מתווך-משרתו אשר מקדיש לו את חייו. הכלואה בגריבת אל-כף הייתה ממוקמת בפינה השמאלית הקיצונית של בית הכנסת, מעיו חדרון נפרד בעל שלושה קירות וללא חלונות. הכניסה אליה הייתה מתוך בית הכנסת והיא הייתה חלק אינטגראלי ממנו. בפינה הפנימית ישב מדי יום (לא בשבתות ולא בחגים) משרתו של סידי עבד אל כאדר וקיבל את המאמינים עם מנחותיהם הצנועות. ציבור זה היה מורכב בעיקר מנשים מוסלמיות. המנחות היו סמליות ושימשו לתחזוקת הכלואה והגריבה."
דר' חנה כהן פרז מסכמת את הביקור שלה כך "אמנם המקום פתוח לכול, אך הוא שינה את פניו והפך למוזאון. לעולי הרגל המגיעים לכאן אין שום קשר להמונים של פעם. אין כאן הילולה או סעודת מצווה, אלא התרגשות מהולה בעצב לנוכח החפצים הדוממים ואפופי הזיכרון של זמנים אחרים, ובכל זאת, המקום מצליח להחיות עולם חברתי ותרבותי שנדמה היה שנעלם לעד."
( "אלגריבה בנתיבי הקדושה" דר' חנה כהן פרז )
כך כותב לנו דר' נחום סלושץ בספרו "האי פלאי " ת"א תשי"ח-1957"והנה בית- כנסת זה שבעיר-הכהנים נקרא עד היום בערבית המדוברת ג'ריבה. (קרי גריבה) כלומר: "פלאיה" וגם "בודדה", כבתי הכנסיות של הכוהנים בגליל, מחוץ לישוב וזה עיקר. ואן השם הזה מיוחד למקום זה, אלא הוא חוזר ומופיע במקומות אחדים באפריקה. אשר יש שם או היו שם קהילות -ישראל עתיקות. ר' אברהם הכהן מפאריס שכתב על יהודי אפריקה לאחר שכיהן בה בתור רב מונה שש ג'ריבות כאלו בחבל שבין תוניס ואלג'יר, שכולן נקדשו כבתי כנסת קדמונים. באחדות מהן שהיום הן חורבות ביקרתי ויש שגליתי בעצמי:
כגון הג'ריבה השוממה על-יד עיר אל כף בהרי מערבה של תוניסיה, מקום מכוסה עתיקות מימי קדם ועל ידה בית קברות של הבחוצים, הילידים היהודים הנוסעים באוהל.
("האי פליא" נחום סלושץ תל-אביב תשי"ח-1957 עמ' 97-98 )
שמה של גריבת אל-כף מוזכר בשיר "אנא גריבה"
"פי אלבלדאן אנא וחדי מגרבה.
כצלאתי הומאן מגרבה .
פי אל-כף ועונאבה וג'רבה .
ופי תונס פי אל-חפצייה".
גריבת אל-כף זכתה לא רק ליזכור שמה בפיוט "אנא גריבה" אלה לפיוט משלה כנראה בגלל פרסומה הרב בקרב יהדות צפון אפריקה.
ליקט וערך יוסי פרי
מתוך הספר "אלגריבה בנתיבי הקדושה" דר' חנה כהן פרז.
פיוט באלערבי "אנא גריבה"
אנא גריבה נכאפי באלכיר אנא סרח בנת אשר
אלדי יזורני ויג'ני לייא דכלת ללג'ננה ואנא חייה
באבא יעקב צמנלי ואלדי יזור מקאמי ויצללי
מלך אלמות מא יוצללי עמרהו מא ישוף חתא שייה
פי אלבלדאן אנא וחדי מגרבה פי אלכאף ועונאבה וג'רבה
כצלאתי הומאן מג'רבה ופי תונס פי אלחפצייה
זורוני בנסאכם וצגארכם אנא נצללי ונתצררע ליכם
חתה דוני מא יג'רא לכם קודאם ראבי אלעאלייה
אלעקימה תג'יני ותועד מראה מליחה נעטיהא ולייד
נתצררע עליהא קודאם אלסייד ואלקביחה נעטיהא בנייה
פי כל עאם זורוני מררה מא תכממושי עלא אלכסארה
מא תשופושי חתא מצררה נרד לכם אלפרנך במייה
יא זאירין ראבי יזאהיכם רבי מאיר יחאציכם
אלגריבה תצררע עליכם פי כל מצרב ופי כל תנייה
קום מן כרסי אלמחכמה וארחם חן עלא אלאממה
ואגלס עלא כרסי אלרחמה ואבעת להם ינון ואליה
