פרשת תצוה

128

 

מאת חי כמוס מאזוז ג'רבה 
 
בתחילת הפרשה של השבוע הזה הפסוק אמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, יש לשאול שלושה שאלות: למה הפסוק אמר כאן בלשון תצוה ולא אמר תדבר כשאר הפרשיות? ועוד למה אמר ויקחו, הרי כבר בפרשת תרומה אמר ויקחו לי ופרשוה שהקב"ה נותן להם יותר ממה שהם משלמים, ר"ל מי שתורם צדקה הקב"ה נותן לו יותר ממה שהוא משלם, א"כ למה חזר ואמרה לנו כאן? ועוד מה ר"ל אליך, וכי הם נותנים אותם למשה! והרי השמן הזה הוא לבית המקדש ולא למשה?
אולם כדי לתרץ שאלה זאת נתחיל להבין כלל ידוע זריזות חצי מזל, אם פירושה מי שעושה זריזות מזלו יהיה טוב, הרי אנו עם ישראל על המזל? ועוד אם אדם נכתב לו מהשי"ת בראש השנה מזלו אינו טוב אין יתוקן לו בזריזות?
 
אולם ידוע השאלה ששאלו אותה חז"ל איך אנו נהנים מעולם הזה והרי יעקב ועשו חלקו ביניהם העולמות, עשו לקח עולם הזה ויעקב לקח עולם הבא, א"כ עולם הזה היא של עשו ואיך אנו נהנים ממנה? ואפשר לתרץ שהעולם הזה אינו מתקיים רק בתורה ומצוות, ואם אנו לא נקיים התורה והמצוות העולם חוזר לתוהו ובוהו, וכדי שנוכל לחיות כדי שיתקיים העולם צריכים להנות מעולם הזה. התירוץ הזה יתיישב רק אם אנו נהנים מהעוה"ז רק כדי מחייתינו. אלא שאנו נהנים מהעוה"ז יותר מכדי מחייתינו שיש לנו בתים טובים ומכוניות נאים ומאכל יפה ומלבוש נאה? אולם חז"ל תירצו שאנו עושים דברים שבהם יתוסף הטוב בעולם, שעושים המצוות בשמחה ובזריזות, ונקח הדבר היותר יפה שיש לנו לצורך המצוות, משל נשתדל לקשט הסוכה אפי' שהקב"ה לא צונו לקשט אותה, נקנה טלית מהודר ותפלין מהודרים, הדברים הללו מוסיפים הטוב בעולם, והטוב הזה יכולים אנו להנות ממנו, שאנו הבאנו אותו. ובתירוץ הזה תתיישב השאלה איך אנו נהנים מהמצוות שעושים אותם, שהכתוב אומר כשנשמע לדברי הקב"ה הוא יתן לנו הטוב, והרי שכר מצוות בהאי עלמא ליכא.
 
וזהו מה ר"ל זריזות חצי מזל, מחמת שאנו ישראל למעלה מן המזל, אם נעשה המצוות בזריזות זהו חצי מזלנו ונוסיף ונעשה אותם בשמחה יהיה מזל שלם.
וזהו כוונת הפסוק ואתה תצוה, רש"י ז"ל פירש על הפסוק צו את בני ישראל אין צו אלא לשון זריזות, ר"ל הקב"ה אומר לכל אחד מבני ישראל אתה תעשה זריזות במצוות, ויקחו אליך כדי שתוכל לקבל שכר על המצוות, שמן זית זך למאור ר"ל נעשה המצוות בדבר היותר טוב שיש לנו כשמן של המנורה, שלוקחים אותו זך והטפה הראשונה היוצאת מהזיתים היא שלוקחים אותה, ר"ל נעשה שמן היותר טוב, אף המצוות נעשה אותם בדבר היותר טוב שיש לנו, אז ויקחו אליך שיש לנו זכות לקחת יותר ממה שאנו משלמים. 
 
רבותי! אנו בחיים שלנו תמיד חושבים על הריוח שמרויחים אותו מהדבר שעושים אותו, אפי' שאדם נותן צדקה ויודע שאף אחד אינו משיבו לו אבל בינו לבין עצמו יודע שהקב"ה משיב לו כפול ומכופך, וכל דבר שעושים אותם תמיד חושבים על הריוח שלנו, אפי' שלפעמים האדם עושה דבר ואינו חושב על הריוח, תמצא אותו שנכמרו רחמיו על האדם שצריך לאותו דבר, וכל זה הוא טבע האדם. אבל האדם אינו יודע איך מקבל הריוח, והרבה פעמים נותנים לו הריוח ללא שידע, כל זה הוא כשהאדם עושה אותה מצוה ללא שקדנות, אלא מחמת שבאה לו קלה לפניו. אבל אם עושה אותה בשקדנות ובשמחה אז הריוח יהיה גדול מאד וידע בו. משל אנו בכל יום הולכים לבית הכנסת שלשה פעמים, נכון שאנו מקיימים במצות התפלה ובמנין מצוה מן המובחר, אולם אם אנו נתפלל בשמחה ונתענג כשנלך לביה"כ ונעשה עצמינו כאילו הולכים עתה לפני השי"ת, והוא מארח אותנו בארמוןנו, אז התפילה תהיה יותר טובה ונרגיש בריוח שלה. נכון דבר קשה, שנתרגלנו בזה ונהיה כאילו אדם הולך לביתו, אבל הריוח שלה גדול מאד. ולא רק בביה"כ בלבד אלא בכל מצוה, ובפרט במצות גמילות חסדים שחז"ל אמרו שהגלות האחרונה נפדים ממנה בגמילות חסדים, שנעשה גמילות חסד זה עם זה, אם אנו נעשה המצוה הזאת בשמחה ובזריזות שכרינו יהיה גדול מאד.
 
ונביא כאן מעשה שכתבו חיים וולדר בסדורו אנשים מספרים על עצמם חלק ב', המעשה הזה ספרה אותו אשה, היא גדלה בעיר חרדית במשפחה שחיה בשלוה, היא היתה הבכורה ויש לה חמשה אחותיה, אביה ואמה תמיד עיניהם עליהם וגדלו אותם חנוך יפה, והיא היתה מתקדמת בחייה ובלמודיה והיתה מהראשונים שבכיתה, וכשהגיעה לגיל שבע עשרה שנה הרגיש כאב גדול בבטנה, הוליכוה לרופאים ולא ידעו, עשו לה בדיקות ומצאו שיש לה חולי רע לא אליכם, והרופאים אמרו שצריכים לעשות לה ניתוח מיד, והוריה רצו לחשוב קצת אלא שאמרו להם כל שאייה יהיה לה סכנה על חייה. והראו התמונות לרופאים אחרים ואף הם היה דעתם שצריך לעשות לה הניתוח מיד. ועשו לה הניתוח. אחרי שהתעוררה מהניתוח היה בבית חולים בחדר שלה ואביה ואמה לפניה, וכשבא הרופא רצו אליו אביה ואמה ולא ידעו בה שהיא התחילה להתעורר, והדברים הללו עדין לה באוזניה, הרופא אמר להם ברוך ה' הניתוח הצליח, ואמה שאלה הרופא ומהו על הדבר שנתיראנו ממנו? אמר לה הניתוח עבר בהצלחה ואין עוד סכנה על חייה אבל אינה מביאה ילדים, היא לא עשתה שום רגש בדבר הזה, אבל אביה ואמה פניהם נצהבו ובמקום השמחה נראה על פניהם העצבון. אביה אמר להם שקט, אולי תתעורר. באו לפניה עשתה עצמה ישנה, יצאו, ואחרי חצי שעה חזרו, עשתה עצמה כאילו עתה שהתעוררה, אמרה להם למה אתם עצובים? בכו, ואח"ך אמרו לה שעדין קצת ויוצאת מבית חולים. ויצאה מבית חולים ולא אמרו לה על בעיתם והיא לא אמרה להם שהיא יודעת. והיתה ממשכת בכדורי רפואה שלה וכל יום מצבה משתפר. אבל הבעיה הזאת הפריעה לה הרבה בלבה ואיך תחביא הסוד. והתחילה להרגיש ביחידות. לא הוציאה אותה מבעיתה רק חבירתה שהיא התחילה להתרחק ממנה קצת מהבעיה הזאת והיתה יכולה לבטל החברה שלהם. אבל פעם עשתה שבת עמהם והיו מספרים מה עבר עליה בחולי שלה, בשעה חמש בבקר אמרה לה שעדין יש דבר שאינה יכולה לספר אותו לה. היא לא שאלה אותה והיא יכלה לספר לה, רק בקשה ממנה שתעשה השבת הבאה עמהם. והיו מספרים, בשעה שלש בבקר היו מספרים איך הוריה נשתנו מזמן החולי שלה, והיתה בוכה. באה לפניה חבירתה ואמרה לה ספרי לי מה יש בלבך, ספרה לה, והיא לא השתדלה לנחם אותה ולומר לה יש מי שבעיותיו יותר ממך, ולא מין אחר של נחמה, אלא היתה בוכה עמה. העצה הראשונה שהעיצה לה שתגיד להוריה שהיא יודעת הכל. ועשתה ככה ואמרה להם אינם צריכים שיקריבו עצמם על כל המשפחה בשביל הבעיה הזאת. הם חשבו שהיא אינה שמה לב כלל על הבעיה הזה אפי' שהיא קץ לה יותר מהם. והתחילו לשוב לחייהם הטבעיים. אחרי שנתים התחילו לארוס אותה האנשים, כל חברותיה התחתנו והיא לא רצתה להתחתן. ואף חבירתה לא באו לארוס אותה והיתה מספרת לה על מצבה שלא באו האנשים לארוס אותה. חברותיהם שבלימודים כולם התחתנו ונתגדלה החברה ביניהם. יום אמרה לה חבירתה שהיא התארסה ועדין קצת והיא מתחתנת. שמחה לה הרבה מאד אבל היתה מעצבנת שחבירתה מתרחקת ממנה. וכן היה ונתרחקו זה מזה קצת, אבל אחרי שנה וחצי חזרה החברה שלהם יותר מקודם, כשחבירתה ילדה ונתקשאת בלידה ומשפחתה טרחו בעבורה היא לקחה חופש מעבודתה והיתה עוסקת בה, וחבירתה מאותו חולי בטלה מעבודתה ונהיה להם זמן כדי להפגש ביחד ונתגדלה החברה ביניהם. ואחותיה התחתנו. בתחילה היה קשה על הוריה אבל בסוף קבלו עליהם המצב. והיא היה קשה לה והנחמה שלה היתה חברתה. נהיה לה קצת כסף ובביתם היה קץ לה מאד שנשארה לבדה ולזה היתה תמיד אצל חבירתה ובניה נתגדלו על ידיה והיו חושבים אותם אמם השניה. איש חבירתה היה רב ועבודתו ברבנות. וכשהגיע לגיל ארבעים שנה חבירתה ילדה בנה הששי, לקחה חופש מעבודתה כרגיל והיתה עוסקת בחברתה ובבית של חברתה. יום חבירתה אמרה לה שהיא מרגשת עצמה שאינה מתרפאת מהחולי הזה, ורוצה אותה לקיים הצוואה שלה, חבירתה אמרה לה די לך מדברים בטלים, אבל היא עומדת בדבורה עד שהבטיחה אותה. אחרי שבוע נחלית והוליכוה לבית חולים היא היתה לבדה, יום קראו לכל משפחתה ונפטרה חבירתה. נכון שהיא לא ישבה ז' ימי אבלות אבל היתה באבלות גדולה מאד. אחרי שלושה חודשים באו הורי חבירתה לביתה ואמרו לה שחבירתה הניחה צוואה שחפצה שהיא תתחתן באישה, ואבי חבירתה אמר לה בעינים יורדעים דמעות שהוא מסכים, שיודע שהיא היחידה שיכולה לשמור על בני בתו וחותנו. היא הסכימה על תנאי שתראה איש חבירתה שהיא אינה יודעת אותו. ונפגשו והתחתנו ונהיה לה משפחה שמרגשת אותם כבניה ויותר, והיא מודה בחבירתה שנתנה לה אחרי מיתתה יותר ממה שנתנה לה בחייה, משפחה שמעולם לא היתה חולמת בזה. היא וכל המשפחה בכל שנה הולכים לקבר חבירתה, ועתה קרוב שהבת הבכורה תתחתן, שהיא קרובה לה מאד שהיא זוכרת אותה בחבירתה. 
 
רבותי! רואים אנו כאן המצוה שעשתה אותה האשה בזאת שהיתה מבטלת בעבודה כדי שתעסוק בחברתה מה נתן לה הקב"ה, שכר גדול מאד שמעולם לא היתה חולמת בו, היא היתה יודעת שדבר בלתי אפשרי כלל שתעשה משפחה ובנים, והיא מחמת שעשתה מצות גמילות חסדים בכל לבה, אפי' הבלתי אפשרי נעשה אפשרי, ובדרך טבעית, לא נסים ולא נפלאות. נכון כל דבר הוא נס ואף המעשה הזה הוא בעצמו נס, אבל נעשה בדרך טבעי. זה מעשה מהרבה מעשיות אם נשאל האנשים נמצא כל אדם ומעשהו ממין זה, כשנעשה מצוה בכל השמחה שלנו ובכל לבנו השכר יהיה ניכר חוץ מהשכר בעולם הבא. יהי רצון שהקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.


אתר "תוניסיה מורשת" הוקם על ידי יוסי פרי מחבר הספר "בלאד אלפאל וליסמין" ובני משפחת פריאנטי. ייעודו של אתר "תוניסיה מורשת" הוא לשמר מורשת רבת שנים של יהדות תוניסיה על כל גווניה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *