פרשת וישלח

102

מאת חי כמוס מאזוז ג'רבה

פרשת השבוע יש בה המצוה השלישית שכתבה אותה התורה, והיא שאסור לאכול גיד הנשה.
ומספרת אחרי שיעקב אבינו חזר מאת לבן וגמרו בעיותיו, ושעשו ברית שאף אחד לא יעבור חבירו לרעה, עתה חשב יעקב בבעית עשו שרוצה להורגו, אמר, עשו מחכה עד שימות אבי ויהרגני, אלך ואסתדר עמו מעתה ונהיה חברים יותר טוב, ושלח לו כדי לרצותו. ויש מרבותינו שאמרו ששלח לו מלאכים שהיו עמו בחוצה לארץ, ועתה עולים לשמים, והלכו המלאכים לעשו ומצאו עשו אסף עמו ארבע מאות זקנים וחייליהם, שילך להרוג את יעקב, המלאכים היו מכין אותו, אמרו להם מאין אתם אמרו להם מעדת עשו, עדין מכין אותם, אמרו להם בן יצחק עולה תמימה, עדין מכין אותו, אמרו להם דודו אברהם עדין מכין אותו, עד שלבסוף אמרו להם אחי יעקב, אמרו להם אתם שלנו, אתם עמנו, ושלחו אותם. ויראו ושבו כל המחנה ולא נשארו עמו רק הזקנים, ואמרו לו הבעיה בינך ובין יעקב, אנו נלך ונביט בכם ונחזור, שהיו יראים. ושבו המלאכים ליעקב ואמרו לו הנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש כדי להרוג אותך, וירא יעקב ויצר לו מאד, ירא אולי עשו יהרוג אותו, וירא אם הוא יהרג עשו שיוצאים ממנו הרבה גרים, ובפרט רבי מאיר בעל הנס. ויחץ את העם אשר אתו לשני מחנות, חלק יש בו הוא, וחלק יש בו נשותיו ובניו, ואמר שהוא מניחם רחוקים ממנו כדי מהלך יום אחד, שאמו אמרה לו שהוא מת ביום אחד הוא ועשו, ואם עשו ינצחו ויהרוג אותו אינו מגיע לקטנים רק אחרי שימות הוא ויצולו הם. והתפלל להקב"ה להצילו מעשו, ושלח לו מתנה עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים גמלים מניקות ובניהם שלשים פרות ארבעים ופרים עשרה אתונות עשרים שהם נשי החמור, ועירים עשרה, ויתן ביד עבדיו ועשה ריוח גדול בין עדר ובין עדר, שיהיו נכרים הרבה, עשו עדין מדבר עם הראשון יגיע לו השני, עדין לא סיים עם השני יגיע לו השלישי, כדי שיהיו נראים הרבה וישבע, וכדי שיראה ממנו. ואמר להם תאמרו לו מנחה היא מיעקב. ובלילה עבר נשיו ובניו וכל אשר לו נחל יבוק, ונשארו לו פכים קטנים ושב להביאם, ובא אליו שרו של עשו והיה רב עמו ולא יכול לו, ויהי כעלה השחר, הכה אותו על גיד הנשה ונהיה חגר, ויאמר שלחני כי עלה השחר תניחני ללכת לעשות שירה להקב"ה עם המלאכים ולא רצה יעקב לשלחו רק אחרי שיודה לו על הברכות שבירכו יצחק שהם שייכים לו והודה לו ושלחו. וזרח לו הקב"ה חמה מיוחדת בשבילו שתרפא אותו והוא עדין מכין עצמו והנה מצא לפניו עשו ומיד הכין עצמו קצת ונקרב הוא לעשו ואחריו בלהה וזלפה ובניהם ואחריהם לאה ובניה ואחריהם יוסף ורחל שיוסף קדם לאמו וכסה אותה כדי שלא יראהה עשו, ודינה החביאה יעקב אבינו שלא יאמר לו עשו תן אתה לי לקחתה לאשה, ורץ יעקב לעשו ויחבקהו וישקהו, חז"ל אמרו שאז עשו נהיה לו רחמים על יעקב מאת הקב"ה וישקהו מלבו, ויש מרבותינו שאמרו שבא לו במרוצה להרוג אותו, מצא עצמו שאינו יכול, רצה לעקוץ אותו בצואריו שניו נעשו צמר גפן וצוארי יעקב נעשו שיש. ואמר עשו ליעקב מה שלחת לי אמש, אמר לו מתנה ממני אמר לו יש לי רב יהי לך אשר לך אמר לו לא! קח אותם, ויפצר בו ויקח, ויאמר לו עשו בא לגור עמי בשעיר אמר לו איני יכול ללכת רק מעט מעט, שהבנים קטנים, ויש לי הצאן, תלך אתה ואח"ך אבוא אחריך, והלך עשו ולעת עתה מחכה ליעקב שיבוא לו לשעיר, ואנו מחכים ללכת למשיח ללכת לו לשעיר לענוש אותו על מה שעשה לנו אלפים שנה.
ואח"ך הלך לסוכות ומשם הלך לשכם ולקח חלקת השדה מאת חמור שהיה נשיא של שכם, ושכם בן חמור ראה דינה ולקחה עמו ורצה להתחתן בה, ושמע יעקב ושמעו בניו, שאז היו רועים בצאן, ויחר להם מאד ושבו לביתם, ובא להם חמור ושכם ואמרו להם שחפצים לקחת דינה לשכם ויאמרו להם צריך לכם לעשות המילה, ואם לאו תנו לנו אחותינו, ויאמרו להם טוב, ועשו כל אנשי העיר המילה, וביום השלישי כשהיו כואבים באו להם שמעון ולוי והרגו את כולם, ויקחו דינה, ויצאו משכם, שאין בה עוד אנשים. חז"ל אמרו שאחרי כמה זמן שבו האנשים לגור בשכם ושבו יעקב ובניו לארצם שקנו אותה מאת חמור ונאספו הערים הסמוכים לה ועשו עמהם מלחמה, ואז הראו השבטים את כוחם, ובפרט יהודה, ונצחו את כולם, ויצאו משכם, וכל האנשים היו יראים מהם.
וה' אמר ליעקב ללכת לקיים נדרו שנדר קודם שהלך אצל לבן, והלך יעקב ובניו לבית אל וקרבו קרבנות, ושם נפטרה דבורה מינקת רבקה, ששלחה אותה לו אמו שתבוא לקראתו. ונראה לו ה' וברך אותו, ויעקב יצא ללכת לפני אביו, וכשקרבו לבית לחם רחל ילדה בנימין ונפטרה ויקברה שם, ואח"ך הפרשה מספרת שיצחק אבינו נפטר בגיל מאה ושמונים שנה ויקברו אותו יעקב ועשו.
בפרשת השבוע יש כמה שאלות: רש"י ז"ל פירש על הפסוק והיה המחנה הנשאר לפליטה על כורחו כי אלחם עמו, ואמר שיעקב אבינו הכין עצמו לשלשה דברים, שלח לו מנחה, והתפלל, והכין עצמו למלחמה. מנחה שנאמר ותעבור המנחה על פניו, התפלל שנאמר ויאמר אלהי אבי אברהם, למלחמה שנאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה, יש לשאול שתי שאלות, אם הוא נלחם אתו למה ישאיר רק מחנה אחד אם יעקב נצח נשארו כולם ואם עשו נצח מי מונע אותו לסיים להרוג המחנה השני? ועוד לפי הפסוקים שהביאם רש"י ז"ל היה לו לומר שהכין עצמו למלחמה תחילה ואח"ך התפלה ואח"ך המחנה?
אולם כדי לתרץ השאלות הללו, נתחיל להבין, ששלשה פעמים הפסוק אומר לנו אחרון, אפי' שיש אדם אחר: א} אמר הפסוק אח"ך ולאה וילדיה אחרונים ורחל ויוסף אחרונים, ב}במשה רבינו שאמר לו הקב"ה והיה אם לא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון ואם לא יאמינו לשני האותות וכו', ג} על בית שני שאמר הפסוק גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון אפי' שיש שלישי, למה השני קראו ראשון?
כשהאדם יבוא ויעיין ימצא שצריך לו הפסוק לומר אחרון, ידוע שיש שני משיחים, אחד בן דוד, ואחד בן יוסף, שיבוא בתחילת לעשות המלחמות ואח"ך יבוא בן דוד שהוא מיהודה. וכאן הפסוק רומז לנו על זמן המשיח שאחר חרבן שני בתי מקדשות ונעשינו עבדים אצל נבוכדנצר ורומא, לבסוף יש שני משיחים, אפי' שיעקב אבינו הניח רחל ויוסף אחרונים, הפסוק רמז לנו שלאה וילדיה הם האחרונים. אצל משה רבינו, הפסוק רצה לרמוז לנו אחרי החרבן, שיש שני דרכים שעושים אותם החברה של עשו, מטה ונחש ר"ל רוצים להניחנו לעשות עבירות בכוח וע"י הריגה, והשניה שירמו אותנו כנחש, וזה שהאות השניה שיד משה נהית בצרעת, ר"ל שמכניסים אותנו בטומאה, ואם אנו הולכים אחריהם תבוא האות השלישית שהיא הדם, וכמו שראינו "לא תקום פעמים צרה" זמן הגרמנים, והיינו יכולים להנצל אם לא הלכנו אחריהם ותמכנו רק בתורה, ובזה היה יכול שלא תבוא האות השלישית והיה יכול שתהיה האות השניה אחרונה. ובית המקדש שני קראו אחרון, שפעם אחרונה שיש חרבן. ומהו הכבוד שהיה בה יותר מן הראשון, להפך בית המקדש ראשון היה בו קדושה יתירה מן השני, כשבנו בית המקדש שני אנשים הזקנים שהיו מהם, היו מוכנים גם בבית ראשון והיו בוכים שלא היה נחשב כלל לפני בית ראשון, א"כ מהו הכבוד שיש בה? שהוא החרבן האחרון. וזהו למה קראו אחרון.
וזהו מה שרצה לרמוז לנו רש"י בדבריו, שאחרון הראשונה שאמרה הפסוק היא בשביל המנחה שמשיח בן דוד כל האנשים מביאים לו מנחה והוא אחר בן יוסף, ולזה קרא לאה אחרון, והשניה שקראה אחרון היא של משה, שאנו יכולים להנצל בתפלה, אם לא נפצרנו אחריהם והלכנו לעבודת עבודת השי"ת, והשלישית במלחמה שפעם האחרונה נקראת מלחמה בשביל בית המקדש, ולזה אמר והיה המחנה הנשאר לפליטה בעל כרחו כי אלחם אתו, שבזמן המשיח נלחמים עם עשו ובעל כורחו ניצולים, ר"ל ממה שנשארו מהחרבן וממה שמתו בגלות אינו יכול לעשות להם כלום אפי' שנהית מלחמה קשה מאד, וסיים הפסוק ורמז לנו אח"ך ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו וכו' יעקב נשאר יחידי ולא הלך בטבע הגויים ולא עסק רק בצרכיו, אז אפי' יבוא מלאך ויריב עמו אינו מצנחו, שאנו כוחנו בתורה ובמעשים טובים.
רבותי! ללא אריכות, אנו עם ישראל צריכים שלא ללכת אחרי הגויים, שעולם הזה שלהם, ואנו אין לנו רק עולם הבא וזמן המשיח, דברים המותרים אם בעיה אם הלכנו אחריהם, אבל בדברים האסורים אין הולכים אחריהם, אם במלבושינו, אם במאכלינו, ואם בטבעינו, שכשיגיע זמן המשיח ולא נשוב בתשובה ישפך הרבה דם. וכמו שראינו וכמו ששמענו בזמן הזה, כשהקב"ה מעניש אותנו אז אנו מתעוררים. ולזה יותר טוב לשוב מעתה ללא עונשים, שבזמן המשיח הקב"ה רוצה אותנו כולנו נקיים, ולזה קודם שנעשה שום דבר נראה אם יש בו איסור נרחיק ממנו, ונרחיק גם בנינו ממנו, שהם עתידינו, ונשמור אותם כדי שלא ילמדו דברים אינם טובים, ואז הקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.



אתר "תוניסיה מורשת" הוקם על ידי יוסי פרי מחבר הספר "בלאד אלפאל וליסמין" ובני משפחת פריאנטי. ייעודו של אתר "תוניסיה מורשת" הוא לשמר מורשת רבת שנים של יהדות תוניסיה על כל גווניה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *