פרשת וילך

190

מאת חי כמוס מאזוז ג'רבה
בפרשת וילך כתוב שני מצוות האחרונים הכתובים בתורה שהם צריכים כל ישראל להתקבץ בשנה שאחרי השמטה, בחוה"מ של חג הסוכות בבית המקדש, והמלך קורא לפניהם מתחילת דברים עד שמעופורש וחוזר וקורא מוהיה אם שמוע עד עשר תעשר, וקורא התוכחה. והמצוה השנייה שכל אחד מישראל מצווה לכתוב ספר תורה. חז"ל אמרו עכשיו הספר תורה מחירו יקר מאד ולא כל האנשים אפשר להם לעשותו יוצא אם קונה ספרי תנ"ך וגמרא ופוסקים כל אדם לפי יכולתו. הכתוב אמר וילך משה וכו', חז"ל אמרו שישראל ידעו שאינו נפטר משה רבינו אלא אחרי שיגמור לצוות אותם שני מצוות האחרונים, ולזה לא רצו לבוא לשמוע כדי שיחיה יותר. אבל משה רבינו אינו יכול שלא לשמוע לדברי השי"ת, משה רבינו קדוש, אפי' שיודע שאחרי שיאמר להם שני מצוות יפטר הלך להם הוא. חז"ל אמרו מכאן נדע אהבה התלויה בין ישראל למשה רבינו, אפי' שהתלוננו עליו הרבה בחייו, כשהגיע זמנו להפטר משתדלים כדי שיוסיף ויחיה עמהם יותר, וההתלוננות שהיו מלינים עליו כבן המתפנק על אביו. ומשה רבינו צוה אותנו על יראת שמים, ושנקיים השבוע שנשבענו בהר סיני שנקיים מצוות השי"ת שצונו, ולא יחשוב האדם העושה עבירות אינו קורה לו כלום, ודאי שיבוא יום ויענש. אבל אם נשוב בתשובה השי"ת סולח לנו וישיב אותנו כמו שהיינו, ויסלח לנו עוונינו ויברך אותנו. ויראת ה' לא בשמים היא ולא מעבר לים היא היא בתוך כל אחד ואחד ממנו. ואח"ך הלך ואמר לישראל שהוא בגיל מאה ועשרים שנה בדיוק והגיע זמנו להפטר. ואמר להם אל תיראו מהמלחמות וכמו שעשה השי"ת לסיחון ולעוג יעשה לכל אחד ואחד הבא לקראתנו במלחמה, שהשי"ת תמיד עמנו. וקרה ליהושע והקשה לו את לבו שהוא העושה כל המלחמות הללו ומכניס בנ"י לארץ ישראל. וכתב התורה באר היטב והניחה בארון עם הלוחות, וקרה לכל זקני ישראל לומר להם דברי מוסר.
לפי פירוש חז"ל שפירשו למה וילך משה שישראל לא רצו לבוא לשמוע שני מצוות האחרונים שיודעים שאז יפטר משה רבינו אחרי שיאמר להם שני מצוות האחרונים של התורה והם רוצים שיחיה יותר, יש לשאול והרי עשו מעשה זה בפרשת מטות כשלא רצו ללכת למלחמת מדין כדי שלא יפטר משה שהקב"ה צוה אותו אחריה שילחם עם מדין ואמרו לא נלך למלחמה ואז יחיה יותר ומשה לא רצה להם והלך הוא ודבר עמהם א"כ למה חזרו עכשיו ומטריחים במשה רבינו?
אולם כדי לתרץ שאלה זאת נתחיל לתרץ שאלה אחרת רש"י ז"ל פירש על הכתוב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל לצאת ולבוא וכו' אפשר לומר שחלשה גבורתו ממה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וכשהכתוב אמר לא כהתה עינו ולא נס לחו ר"ל שעיניו רואה בהם כבן קטן ולא נחסר לו הראות ולא נס לחה אז ר"ל לא נחלש כוחו, אולם כאן רוצה לומר שהשי"ת הוא שצווהו כדי שלא יצא עוד שיהושע ממלא מקומו, אולם הרי הכתוב אמר וילך משה ר"ל יצא א"כ דברים הפוכים?
אולם ידוע שאליהו הנביא עצר המטר שלושה שנים כשיחיאל בנה יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה לא אליכם, ובאו אחאב ואליהו מכלל אותם שבאו לבקרו ואמר לו אליהו זה מחמת קללת יהושע שקלל מי שבונה יריחו קורה לו ככה, אמר לו הנה קללת משה רבינו לא נתקיימה מה שאמר כשעובדים עבודה זרה נעצר המטר והם עבדו ע"ז והמטר יורדת פי כפלים, ואז נשבע אליהו הנביא שתעצור המטר ועצרה שלושה שנים, ונהיה רעב גדול. ואחרי שלושה שנים השי"ת אמר לו רוצה להוריד המטר שהוא חנון ורחום והלך אליהו הנביא ונפגש עם אחאב ועשו הוא ונביאי הבעל שני קרבנות, הם לבעל ושהו עד המנחה והם צועקים כדי שהבעל יוריד להם האש, והם שמו יחיאל נחבא כדי שידליק האש, והשי"ת שלח לו נחש ונשך אותו והרגו. ואח"ך אליהו הנביא קרב קורבן וירדה אש מהשמים והרג ארבע מאות נביאי הבעל, וכששמעה איזבל אשת אחאב רצתהלהורגו, ברח אליהו הנביא. האדם יתפלא אליהו הנביא עמד נגד 400 נביאי הבעל וכל ישראל ואחאב עמהם ולא פחד ועתה הוא מפחד מאיזבל! אולם חז"ל אמרו שאז אליהו הנביא היה עושה במצות השי"ת, והמצוה מגינה עליו, ואחרי שסיים המצוה פחד.
אף כאן משה רבינו כשהלך לומר לישראל שני מצוות האחרונים אז יש לו רשות שאז הוא מקיים במצות השי"ת, אבל כשנאספו ואומר להם אמר לו עתה אין לי רשות, וזהו למה ישראל לא רצו ללכת אפי' שראו במלחמת מדין בא הוא בעצמו, אמרו עתה אין לו רשות לצאת ויחיה יותר, וכאן משה רבינו הראה להם שבדבר של מצוה יש לו רשות.
רבותי! משה רבינו השי"ת קראו נאמן ביתי מהו הדבר שבשבילו נקרא משה רבינו נאמן ביתי, אם מחמת התורה השי"ת אמר לו לומר ואם מחמת יראת שמים לא רק הוא בלבד הרבה צדיקים וחסידים ולא נקראו נאמן ביתי, יהושע עצר השמש 36 שעות ר"ל שנה מטבע העולם ולא נקרא נאמן ביתי, הדבר הגדול שעשהו משה רבינו ולא אפשר לו לכל אדם לעשותה היא זאת, שאפי' שיודע שאומר שני מצוות האחרונים ויפטר לא נתאחר להפך משה הוא בעצמו קרא ישראל לעשות נחת רוח של השי"ת, אפי' שיודע עצמו שנפטר אחרי שיאמר להם, אבל יהושע כשאמר לו השי"ת שהוא מוריש ארץ ישראל לישראל חשב שהוא אינו נפטר רק אחרי שיוריש להם את כולה, היה מתעצל כדי שיחיה יותר. כאן הוכרה הנאמנות של משה רבינו שאינו רוצה לעכב דברי השי"ת, אם השי"ת אמר לו צריך לו להפטר בשבעה אדר במנחה צריך לו לקיימה. נכון שכל הצדיקים והחסידים ערכם גדול מהם וראשיתם יהושע, שהם אהובים אצל השי"ת, אולם נאמנות יתירה אינה נמצאת אלא אצל משה רבינו, מהו ההבדל בין נאמן רגיל ליותר מהרגיל, נאמן רגיל הוא העובד עבודתו בנאמנות ושומע קול אדונו בכל מה שאומר לו שיודע שאדונו משלם אותו, האמנות היתירה היא שיודע הדבר שעושה אותו לאדונו הכינו, ועם כל זה כדי לעשות נחת רוח לאדונו עושה כמו שאמר לו, כמו שראינו משה רבינו שאפי' שיודע שהוא יפטר.
ונביא מעשה שכתבו חיים וולדר בסדורו שימו לב אל הנשמה, כל האנשים שמעו שאונציק משרת הגביר נתפש בלילה עם לסטי הגדול הוייקין, ומה מצאו אצלם שקית יש בה 26 חנוכה מכסף מכל הטוביות, אונציק כשתפשו אותו המשטרה איך יקנה דבר הגנוב אמר שהוייקין היה איש טוב, ואז המשטרה חרה לה יותר שידוע אייקין לסטי מזויין בעיר, והמשטרה יש לה הרבה שנים והיא רודפת אחריו לתופשו, ונתחיל לבאר סוד החנוכיות, הגביר הזה הוא היה עני מרוד הוא היה בתחילה גביר גדול מאד אלא שירד מנכסיו, וכל האנשים התרחקו מעליו, לא נשאר אתו רק אונציקשמצא אותו בחוץ לפני הרבה שנים והוליכו עמו לבית והשאירו לגור בביתו, וכל האנשים נראה להם שהגביר הזה נשתטה, ותמיד הוא בשתיקה, אלא שאונציק תמיד היה משתדל להביא לו המאכל שהיה רגיל בו, אונציק היה עובד יומם ולילה כדי להביא כל מה שצריך לאדונו, אחרי ארבע שנים קרוב לחנוכה אמר הגביר לאונציק שמשפחתו רגילים תמיד בחנוכה לקנות חנוכה חדשה מכסף, אונציק נבהל אלא ששמע לדברי אדונו, והלכו לחנות לקנות חנוכה, הגביר בחר אחת, המוכר אמר לו זה מחירה 3000 רובל נבהל אונציק מחיר יקר מאד, אלא שהגביר עמד בכל תוקף, כשרצה לומר לו להוריד לו במחיר אמר לו שוטה אתה גביר כמוני יעשה ככה, אמר למוכר תשלח אותה לי לבית, אונציק הלך לחפש כמה יש לוכסף מצא שיש לו 2000 רובל רצה להלוות ואף אחד לא רצה להלווה לו, הלך לבאנך, המנהל אמר לו אם ירשה לו העורך דין מאירסון יערב עליך אתן לך, אדם אחר במקומו יבין שבלתי אפשרי שילווה לו שידוע העורך דין הזה אינו יערב באף אחד, ומי שמבקש ממנו יצא מאתו בצעקה גדולה שלא יחשוב לחזור עוד פעם לגמרי, אלא שאונציק הלך אליו, העורך דין בתחילה חשב להכותו ברגל אלא שאח"ך היה שואל אותו, אמר נראה לי שזה שוטה ואחרי שהבין מעשהו, במשרד של העורך דין הרבה אנשים בעלי עסקים הורידו דמעות, ואח"ך אחד נתן לו 500 רובל והעורך דין נערב לו, מנהל הבנך לא הבין שום דבר, והוא הלך וקנה החנוכה והוליכה לאדונו, וליל החנוכה כשהגביר הדליק החנוכה הרבה עגלות של גדולי העיר היו מסתכלים מרחוק, ואונציק מתענג ושמח שעשה הנחת רוח של אדונו, ואחרי חנוכה היה הגביר נושא החנוכה הישנה שלו בחדר שלו ואומר לאונציק שהם רגילים בכל חג חנוכה קונים חנוכה חדשה, אונציק עשה יותר מאמץ בעבודה ואינו נח רק קצת זמן כדי שישלם הלווי שלו ושישאיר כסף לחנוכה הבאה, והוא עובד מעבודה לעבודה, ובזמן החופש שלו ילך לאדונו שיראה אם הוא צריך למשהו, ומה שחסר לו בחנוכה ילך לעורך דין להביא לו דמי הכסף ויערב לו בשאר בלווי מהבנק, וכששאלו אותו למה אתה עושה ככה לאדונך כשהוא אינו נותן לך שום פרוטה ולהפך אתה מוציא עליו הרבה כסף ותמיד הוא צועק עליך, אמר להם אם הוא הביא אתכם מבחוץ אז תדעו למה, ובשנה הששה ועשרים אחרי שקנו החנוכה בלילה מלילות באו גנבים וגנבו כל החנוכיות, כל האנשים ידעו מי הוא הגנב הגדול שאפשר לעשות זה הוא הוייקין, החליט אונציק ללכת לו להר לשוחח אתו, ודבר זה סכנה גדולה, אלא שהוא לא שם לב לגמרי והלך להר ויצאו אליו חברה מזויינים אמרו לו מה אתה חפץ, אמר להם חפץ אותם החנוכה הששה ועשרים ועתיד למחול בשאר, הם בתחילה יראו אולי עמו משטרה ואחרי שבדקו שאין הוליכוהו עמם למערה שלהם אמרו לו מה אתה חפץ, אמר להם החנוכה מספר 26 שאין לו ממה לקנות אחד אחרת, הליסטים צחקו עליו והיו מתווכחים איך להרוג אותו, אחד מהם אמר נלך אותו להוייקין כדי שיצחק קצת, וכשהוליכוהו להוייקין אמר לו מה המעשה שלך, וספר לו הכל. ואחרי קצת שתיקה אמר לו הוייקין אתה נאמן גדול ותהיה בטוח אחרי יומיים אביא לך כל החנוכיות, שחביריו לא גנבו החנוכיות, אלא שהוא יודע איך לעשות כדי להביאם. וכן היה יומיים וירד מההר ובידו שקיות גדולים ובהם החנוכיות, ומיד באה המשטרה ותפשה אותם. כל האנשים היו חושבים שאונציק הוא הלסטי הגדול והיה מכסה המעשים שלו במשרת הגביר והוא שותף הוייקין, אלא שאחרי קצת זמן שאדון המשטרה הביא אונציק בשקיות החנוכיות לבית הגביר, והגביר כרגיל יצא וצועק עליו על מה שעשה, שהעורך דין ובעלי העסקים שיודעים המעשה של החנוכיות הם שהלכו למשטרה וספרו להם על הכל. והוייקין אמר למשטרה שהוא החליט לבטל הגניבה שהוא לא ראה מהאנשים רק הרעות, ועתה כשמצא אדם כזה חשב שעדין יש בעלי חסד בעולם, ודמו אם היו עשרה אנשים כאלה בעולם איך תהיה. לילה של חנוכה הגיעה ובקרוב כל אנשי העיר יצאו להסתכל מרחוק על הגביר איך דולק החנוכה, ובפתע פתאום מצאו פניו נצהבו ואח"ך נפל. אונציק ירד לארץ להשיאו אלא שהוא נשק אותו על ראשו ונפטר. כל האנשים התחילו להוריד דמעות ואונציק היה בוכה כילד קטן. אח"ך אונציק מכר כל החנוכיות ולא השאיר רק החנוכייה הששה ועשרים, ומהם עשה קרן ונהיה לעשיר גדול. נראה האדם שעשה עמו הטוב כמה מאמץ גדול עשה בשבילו כדי לעשות לו הנחת רוח שלו. אנו שהשי"ת נותן לנו הכל ודאי שצריך לנו לעשות לו הנחת רוח שלו, ובפרט שנתן לנו יום כפור שאמר לנו שובו בתשובה ואני אמחול לכם, יש טוביות יותר גדולה מזו! שאף אחד אינו עושה את זה רק אם הוא אוהב אותנו הרבה שעתיד למחול אותנו בכל במלה אחת במחשבה אחת ממנו שלא נחזור עוד. בזיון וקצף אם לא נשוב מיד בתשובה. אני בטוח שכל האנשים חושבים על התשובה בכפור. ויהי רצון שהקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.



אתר "תוניסיה מורשת" הוקם על ידי יוסי פרי מחבר הספר "בלאד אלפאל וליסמין" ובני משפחת פריאנטי. ייעודו של אתר "תוניסיה מורשת" הוא לשמר מורשת רבת שנים של יהדות תוניסיה על כל גווניה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *