מסורות יהודיות תוניסאיות עממיות הקשורות בצום ט' באב

כתבות דומות

קידוש ליל פסח הארוך

3 ימים לפני

סיפורו של רבי נסים אלמצרי

7 ימים לפני

כליני נסכר יא יהודי פי פסח פרחת ג'דודי

שבוע 1 לפני

לתקופה הזאת קראנו בערבית-יהודית תוניסאית "אגין" [Agein] או "איאמאת-אל-ת'קאל" [Ayamat-El-Tkal] (בתרגום מילולי : הימים הכבדים). אלה היו הביטויים ששימשו את הורינו כשדיברו על 9 באב והימים שקודמים לו. הימים האלה היו כבדים מחששות ואיסורים, ימים חמורי סבר, מלאי איפוק, ללא חגיגות וללא ביטויי שמחה, בלי להסתפר, בלי לקנות בגדים חדשים או כל דבר חדש אחר, בלי התחלת פרויקטים חדשים או חתימה על חוזים חדשים, בלי להתחיל מהלכים חדשים. למעשה היינו מפסיקים להתקדם, זאת הייתה צורת הקפאת פעילות ו"דריכה במקום". כך ציינו את האבל על חורבן שני בתי המקדש בירושלים.

ידענו שזה היה לזכר אירוע חמור, ובין סימני האבלות הבולטים היו המגבלות והשינוים בצריכת המזון שאכלנו. לא אכלנו בשר ולא עוף, פרט לשבת. היה מותר לאכול דגים, ואכלנו אותם בשימורים: טונה/סרדינים/אנשובי, ומיובשים : "בו- זמאימר" [Bou-Zmeïmar] וביצי דגים : "עאדם-אל-חוט" [A'dam-El-H'outh] (עבור אלה שיכלו לשלם את המחיר). אבל צרכנו בעיקר דגים טריים בכל מיני צורות של הכנות, דגים מטוגנים ב-"קומפלט פואסון" [Complet Poisson], דגים מבושלים ברוטב חריף : "חריימה", או דגים מבושלים במרק ירקות עם קוסקוס וקציצות דגים מטוגנות. המבחר היה גדול, והייתה סדרה שלמה של אפשרויות צריכת דגים כדי לחפות על העדר הבשר והעוף.

אבל, כהרגלו, היהודי התוניסאי יודע "לכייף" ויעשה הכול כדי ליהנות בכל הזדמנות וגם ובעיקר כשהוא מתיישב ליד השולחן. הוא לא יעבור על האיסורים, אבל היות ומיזגו מתון הוא ימצא דרך כדי להסתדר מבלי להתיר את האסור. כמו שהוא מצא דרך לאכול אורז בפסח, הוא גם מצא דרך כדי לאכול, במשך אותם 8 ימים שקדמו לצום 9 באב, בשר, או ליתר דיוק, בשר מעובד בצורת נקניקיה מיובשת הקרואה בפי כל "מרגז" [Merguez]. כך הוא נהייה צרכן גדול של "מרגז" במשך אותם ימים. בילדותנו, אימנו, עליה השלום, הייתה מכינה "מרגז" לפני חודש אב, ומיבשת אותו על חבלי הכביסה ולאחר מכן היא הייתה מכינה לנו שקשוקה עם "מרגז" , "מלוכייה" עם "מרגז", שעועית "בסל-או-לובייה" עם "מרגז" ועוד תבשילים נוספים עם "מרגז".

למאכלי הדגים והבשר המיובש היו מתווספים כמובן אותם מאכלים "פאלסו" [Falsou] (מהמילה פאלסו [Falso] באיטלקית שמשמעותה "מזויף"). התבשילים האלה נקראו "מזויפים" כי ה-"אמיתיים" היו עם בשר, עוף או דג. התבשילים האלה היו טעימים מאוד וכללו : פסטה, אטריות, תבשילי ירקות, קוסקוס, אורז לעיתים רחוקות וכמובן ביצים בפשטידה "מעקוד" [Ma'koud], ב-בריק [Brik], בשקשוקה, ב-עוז'ה [o'ja].

"אגין" נופל תמיד בקיץ, ביולי או באוגוסט. כשחיינו בתוניסיה היינו תמיד עוברים את התקופה הזו ב"לה-גולט" [La Goulette], עיירת קיט בפרבר הבירה תוניס שעל חוף הים התיכון. היה חם וישנו לעיתים על הרצפה כדי ליהנות מקרירות המרצפות. המצע שלנו היה בדרך כלל עשוי משמיכות מכוסות בסדין או מעור של כבס הפוך שהיה מעניק לנו מידה מסוימת של רעננות, אבל הוא תמיד היה לא ארוך מספיק כך שרגלינו היו על הרצפה במקום קריר. ב-8 לאב בערב, בליל 9 באב, לאחר שכבר החל הצום ושכבנו לישון על הרצפה, אימא הייתה ניגשת לכל אחד מאיתנו ומעבירה ומשפשפת שום על כפות רגלינו. היא הייתה אומרת לנו שזה כדי להרחיק את העקרבים שהיו באים לעקוץ בערב "אגין". נכון שמעולם לא ראינו עקרבים, אבל הפעולה הזאת הייתה אמורה להרחיק את הרע, כי באותה תקופה של השנה היו מתרחשים הרבה אסונות שגרמו הרבה צער. למשל לא היינו הולכים לים כדי לא ליהנות אבל גם מחשש לטביעה.

היו שני מאכלים ספציפיים ל-9 באב. אחד לפני ואחד אחרי הצום. לפני שהיינו מתחילים את הצום ב-8 באב בערב, היינו אוכלים קוסקוס "פאלסו", ללא בשר או עוף או דגים, עם מרק ירקות שצבעו היה כתום בשל הדלעת והגזר שבתוכו. באותו ערב אימא הייתה מערבבת ביצה טרופה בתוך המרק ומוסיפה גם גרגירי חומוס. עלינו לציין שקיים גם מנהג של אכילת ביצה קשה לכל נפש, באותו ערב, בקהילות מסוימות. אף זה היה סימן לאבל כי נהוג שהאנשים האבלים מתחילים את תקופת האבל באכילת ביצה קשה וזיתים שחורים.

באשר לארוחה של סיום הצום, היה מאכל מיוחד שנקרא "ח'לאלם" [H'lalem]. אלה היו מן אטריות קטנות, העשויות ביד מתוצרת בית, שאורכן היה כסנטימטר או מעט יותר. כמה שבועות לפני 9 באב, אימא הייתה מכינה את ה-"ח'לאלם" בבית ומיבשת אותם. את המאכל הזה היא הייתה מכינה ב-9 באב אחר הצהריים, כי בבוקר היה אסור לבצע עבודות בית או לבשל, ורק בשעה אחת בצהריים היינו אומרים ש-"הסכין הייתה נפתחת" [בערבית יהודית : "ת'חאלת אל שכינה" T-h'aleth-El-Chekina], זאת אומרת שיכולנו לחזור ולבצע עבודות בית ולבשל. כי ע"פ ה-"שולחן ערוך" : "אנחנו רגילים לא לבצע שחיטה [כאן הקשר לאיזכור הסכין] ולא להכין ארוחה לפני שעת צהריים". ה-"ח'לאלם" היו מלווים בשני רטבים. הראשון היה עשוי מעדשים ופולים קטנים מקולפים. היינו קוראים לרוטב הזה "בל-קנאקש" [Bel-Knakech – עם עדשים], אבל קראנו לו גם "הרוטב החום" בשל היותו חום כצבע העדשים. את הרוטב השני היינו מניחים על ה-"ח'לאלם" כשמגישים את המנה לצלחת. זה היה רוטב של פלפל עם גמבה ועגבניות בסגנון ה-"מאקבובה" [Makbouba – סלט מבושל] שהיה מוסיף טעם וצבע למנה הטעימה הזו שהיינו מכינים כמעט רק לארוחת סיום הצום של 9 באב.

 את עיקרי השורות האלה כתבתי , בקיץ 2010, לזכרה של אימנו, ג'רמן נג'מה חיון (לבית חדד) ז"ל, כשעמדנו לציין את ה-"אגין" הראשון בלעדיה ובלי המאכלים שהייתה מכינה לנו. היום, שנה מאוחר יותר, אני מפרסם ומיעד את מילות הסבר האלה על המנהג, לזכרה. 

 מאת דר' ויקטור חיון