פרשת שמיני

236

 

מאת חי כמוס מאזוז גרבה                                             
פרשת השבוע יש בה ששה מצוות עשה ואחד עשרה מצוות לא תעשה. מצוות עשה הם: א} לבדוק הסימנים של הבהמה והחיה להפריד בין הטהורה והטמאה ב} לבדוק הסימנים של הדגים למאכל ג} לבדוק הסימנים של החגבים שהוא מין מן הארבה שכשרים לאוכלם ד} שמונה שרצים שהם חולד עכבר צב אנקה כח לטאה חומט תנשמת טמאים הם ומטמאים ה} הנבלה טמאה ומטמאת. ומצוות לא תעשה הם: א}אסור לכהנים שיכנסו לעבודה מן המזבח והלאה בלא גלוח שערם ב} אסור לכהנים להכנס מן המזבח והלאה ובגדיהם בלויים ג} אסור לכהנים להכנס לעשות עבודתם והם שתויי יין ד} אסור לכהנים לצאת מן המקדש אם התחילו בעבודה ועדיין לא סיימוה ה} אסור לאכול בהמה או חיה טמאים ו} אסור לאכול דג טמא ז} אסור לאכול עוף טמא ח} אסור לאכול השרץ. השרץ הוא נברא מזכר ונקבה ט} אסור לאכול מן התולעים שבתבואה ובירק יו"ד} אסור לאכול משרצים של המים י"א} אסור לאכול מן הרמש. הרמש הוא נברא מהאשפה ומלכלוך.
 
פרשת השבוע מספרת שביום השמיני של חנוכת המשכן שהוא שמונה בניסן, משה רבינו צוה אהרן כדי שהוא יקריב הקרבנות, ואמר לו אם תעשה ככה נגלה אליכם השי"ת, ועשה אהרן ולא נגלה עליהם הקב"ה, וברך אהרן ישראל ואח"ך ברכו אהרן והלכו ישראל, ואז נגלה עליהם אור ה' וירדה אש מן השמים ואכלה הקרבנות. ובתחילה כשהקריב אהרן הקרבנות וברך ישראל לא שרה שכינה, והיה אהרן מתבייש, ואמר שזה מחמת עון העגל, אמר למשה הנה עשיתי מה שצוית אותי והתביישתי ולא שרה השכינה, וכנס עמו משה והתפללו, ושרה השכינה, שבשבעה ימים הראשונים משה רבינו בכל יום יעמיד המשכן בבקר ויסיר אותו בערב, והוא שמקריב הקרבנות, ושכינה לא שרה. וישראל אמרו למשה הנה טרחנו הרבה כדי שהקב"ה ימחל לנו עון העגל ותשרה שכינה בינינו, ולא שרה, אמר להם צריכים לדעת שאהרן אהוב יותר ממני אצל הקב"ה, הנה יקרב הוא ותשרה השכינה, ועשה אהרן הקרבנות ולא שרה, אלא א"כ התפללו אהרן ומשה, ואז שרה השכינה, וירדה אש מן השמים ואכלה הקרבנות, וראו ישראל ושמחו הרבה, וידעו שהקב"ה מחל להם עון העגל.
 
ואח"ך הפרשה מספרת שנדב ואביהוא בני אהרן נכנסו לבית המקדש והביאו אש ועשו קטורת, ואז יצאה אש מן השמים ושרפה אותם, שיצאו שני אש וכנסו באפם ונשרפה הנשמה, והגוף לא נשרף, ויש מרבותינו שאמרו שאף הגוף נשרף, ולא נשאר רק בגדיהם. וחז"ל נתנו הרבה טעמים למה מתו בני אהרן א) שהראו הדין לפני משה רבינו שהוא רבם, וקימ"ל אפי' שיש אש על המזבח מן השמים, צריכים להביא אש מאצלינו, והם הלכו והביאו אש ללא שיאמר להם משה רבינו ב) שהקריבו הקטורת והם בחורים ג) כשהיו הולכים משה ואהרן היו הולכים אחריהם נדב ואביהוא ואחריהם אלעזר ואיתמר ואחריהם הזקנים ואחריהם כל ישראל, והם היו אומרים אימתי מתים הזקנים הללו ונשפוט אנו בישראל, ולא ח"ו שהם היו חפצים המלוכה, אלא משום שישראל התפנקו הרבה על משה ואהרן, והיו תמיד מתלוננים עליהם, שר"ל מתלוננים על הקב"ה, והם לא היו יכולים לקבל הדבר הזה, ולזה רצו הם שיהיו במלוכה כדי שיענשו אותם כמו שצריך ד) בשעת מתן תורה ראו השכינה, והיו אוכלים ושותים ואין זה כבוד השכינה ה) שאהרן עשה העגל ו) שהקריבו הקטורת שתויי יין, והרבה טעמים אחרים. ומשה אמר לאהרן תשים לב על זה שהקב"ה אמר לי בקרבי אקדש, ר"ל הם קרובים להקב"ה ממנו, ואותו יום אהרן ובניו שנשארו לא אכלו לחם לקרבן, וכעס משה על בני אהרן, שלא רצה לדבר עם אהרן ישר, שהוא אחיו הגדול וצריך לו לכבדו, ואהרן אמר לו שהאונן ר"ל הכהן שמת לו מת ביום הראשון אסור לו לאכול מן הקרבן, ומשה שכח הדין הזה משום שכעס.
 
בהפטרה של השבוע הזה, הנביא מספר לנו שדוד המלך רצה לישא ארון הקדש שבו לוחות הברית לעיר דוד, שאהרן היה בשילה, וכשבני עלי שהיה כהן גדול והיה ירא שמים מאד, ובניו לא הלכו בדרכיו, והקב"ה חרה אפו עליהם ואמר לעלי שמשפחתו מאותו זמן ואילך אינם חיים יותר מעשרים שנה, ומתים כולם קטנים, ואם יחיה יותר מעשרים שנה הנה תמצא אותו עוסק בלמוד התורה וגמילות חסדים, כמו שאמרו חז"ל שרבה ואביי מבני עלי היו, רבה שהיו עוסק בלמוד התורה חי ארבעים שנה, ואביי שהיה עוסק בלמוד תורה ובגמילות חסדים חי ששים שנה, והקב"ה נתן אות לעלי שבניו נפטרים ביום אחד, וקרה מלחמה לישראל והפסידו במלחמה, והלכו והביאו הארון שיעזור אותם, והלכו עמו בני עלי, והפסידו במלחמה פעם אחרת, ונפטרו באותו יום שני בני עלי חפני ופינחס, וכששמע נפל מכסאו ונפטר, ונשבה הארון, אלא שלא היו בשלוה בו, וכל מקום שמניחים בו הארון היה קורה להם בעיות, לכן עשה לו עגלה חדשה והניחו אותו בה וקשרו העגלה בפרות מניקות ובניהם רחוקים מהם קוראים להם, ורצו שיראו הפרות מה יעשו, אלא שהפרות לא שמו לב כלל והלכו מיד לישראל, ולקחו הארון, אלא שהארון ישב בבית אבינדב, ודוד חשב לקחת אותו לעיר דוד, ומחמת שדוד אמר זמירות היו לי חקיך בבית מגורי, הקב"ה אמר לו דמית החקים שלי לזמירות, הנה אטעה אותך בדבר שאפי' ילדים הקטנים הלומדים יודעים אותו, דוד אמר כשהם הביאו אותו בעגלה חדשה, אף אני הוליך אותו בעגלה חדשה, ושכח הכתוב בהדיא אומר בכתף ישאו, ובגללו קרא המעשה שאומרים אותו עכשיו, כשהניחו אותו בעגלה היו אחיו ועזה מנהגים בעגלה, אחיו נוהג ועזה בצד העגלה, וכל האנשים שמחים ועושים פיוטים, ובפתע פתאום ימצאו הארון נראה כנופל, שלח ידו עזה להחזיק אותו, מיד נפטר, שהיה צריך לו לזכור שהארון בירדן הוא שעלה לכהנים שהיו נושאים אותו ברוח והעבירם לירדן, וכי אפשר שיפול, ר"ל שמחמת שדוד טעה בדבריו נפטר עזה, שהוא לוי, ואח"ך שמע דוד שהקב"ה ברך בית עובד אדום, ובמה ברכו, שאשתו ושמונה חמותיו כל אחת מהם ילדה ששה בנים בכרס אחד, ר"ל חמשים וארבעה בנים בשנה אחת, ולזה דוד החליט להוליכו לעיר דוד, והפעם הזאת התעורר דוד בטעותו והניח הלויים שישאוהו על כתיפם, ובכל ששה צעדים ישחוט שור ומריא, ודוד היה מרקד בכל כוחו לפני הארון, והגיעו לעיר דוד ושמו אותו באהלו, ודוד נתן לכל אחד חלת לחם וחלק מהשתות של השור, ונבל יין, וכל אחד שב לביתו.
 
בפרשת השבוע יש כמה שאלות: משה רבינו אמר לאהרן שנדב ואביהוא הם קרובים להקב"ה הרבה יותר ממשה ואהרן, שהקב"ה אמר למשה בקרבי אקדש, היה חושב שהוא או אהרן, אלא שניכר שהם קרובים להקב"ה יותר מהם, ולזה נפטרו, אבל כשרואים שחז"ל מנו כמה דברים שמחמתם נפטרו נדב ואביהוא, איך יהיו קרובים להקב"ה יותר ממשה ואהרן? ועוד רש"י ז"ל מכלל הטעמים הביא רק שני טעמים בלבד, שהראו הדין לפני משה שהוא רבם, ושהם היו שתויי יין, למה רש"י ז"ל בחר רק בשני טעמים הללו בלבד, מה רצה לרמוז לנו רש"י ז"ל?
אפשר לתרץ הקושיה שעל הרש"י ז"ל, שרש"י רצה לרמוז לנו מהו הדבר שעשו אותו נדב ואביהוא שנתחייבו בו מיתה באותו זמן, ששאר הטעמים היה אפשר שנפטרים אפי' קודם. אולם אפשר לתרץ תירוץ אחר כמו שאמר בזוהר הקדוש שישראל אפי' שנמחל להם עון העגל ושרה השכינה ביום השמיני, אלא היה צריך להם כפרה, צריכים יסורים, ולזה קרה המעשה של נדב ואביהוא. ואם נבוא לראות בדברים שעשו אותם שאין אפי' אחת שנצטוו עליה שלא לעשותה, שכשעשו עדיין לא נצטוו, כמו שרואים בשתויי יין שנצטוו עליה אחרי שנפטרו, ולזה רש"י ז"ל הביא שני טעמים הללו, שהראו הדין לפני משה רבינו, שמראים שאפי' שעדין לא אמר להם משה רבינו, יכלו לדעת בעצמם שצריך להביא אש אחרת מבתיהם. והביא הטעם של שתויי יין לומר לנו שהם לא היו מתחייבים מיתה לולי שישראל היה צריך להם כפרה, לרמוז לנו שמתו בעון הדור, כמו שפירש רש"י ז"ל על הפסוק בקרובי אקדש, כשיראו הרשעים שאענש הצדיקים על איזה דבר שיהיה יראו הם, ויאמרו אם הצדיקים נענשו ככה, אנו מה יקרה בנו, וישובו בתשובה, וכמו שקרה עם עזה, שאפי' שהיה צדיק נפטר על טעות שעשה אותו דוד, שהקב"ה תמיד לוקח כפרה על ישראל, כדי שלא יבוא העונש גדול, ושלא נענש בעולם הבא.
 
האדם שואל למה נענש אפי' על משהו, אולם נביא מעשה שכתוב בגמ' שרבי אבהו היה קרוב לבית משפט, והיה אומר להם על רב ספרא שהוא חכם גדול מאד, וצריך להם לכבד אותו, והיו מכבדים אותו, פעם פגש אותו בדרך שאלו על הפסוק שאמר אהבתי אתכם אמר ה' לכן אפקוד עליכם חטאתכם, האדם שאוהב חבירו יענש אותו, לא ידע איך להשיב אותם תשובה שמתיישבת להם בדעתם, היו מכים אותו, עבר רבי אבהו אמר להם אין אתם יודעים שזה חכם גדול הרבה, אמרו לו שאלנו אותו שאלה לא ידע לענות, אמרו לו השאלה, אמר להם הוא גדול בגמ' ובדין, אני אשיב לכם שאלתכם, שני אנשים נכנסו לבנק כדי שילוו כסף לצורך עסקה, המנהל הסכים, אלא אחד מהשנים היה חבירו, עשו עסקה והתחילו לעבוד ומרויחים כסף, ומנהל הבנק בכל פעם מבקר על חבירו ימצא כסף יתר בארגז יקח אותם, ויאמר לו זה תחסיר אותו מהחשבון, וחבירו לא נתישבה דעתו שרוצה ללבוש ויאכל ויתענג, והמנהל אינו נותן לו הזדמנות, אבל השני תמיד היה קונה מלבושים ואוכל במסעדה היותר טובה, שהרי הוא מרויח, בא יום התשלום, בא להם אחראי מהבנך, לחבר המנהל מצאו שעדין חייב להם מאתים דינאר שילם אותם ונח, והעסקא נעשית שלו, ומאותו זמן כשמרויח היה יכול להוציא כסף מה שחפץ לבו, אבל השני לא מצא מנין לשלם חובו, מכרו לו חנותו ושב כמו שהיה, ולזה הקב"ה שאוהב אותנו, תמיד יפרע ממנו בכל פעם קצת, כדי שיום החשבון לא יהיה לנו תשלום גדול.
 
רבותי! המשל שעשה אותו רבי אבהו, אינו מועיל לנו רק בעולם הבא בלבד, אלא אפי' בעוה"ז, שהאדם אינו צריך לו לחשוב להעשיר בזמן מועט, שדרך העשרות בזמן מועט מעולם לא היתה נקייה, האדם אם נתן לו הקב"ה ובזיעת אפיו נעשה לעשיר חזק וברוך, אבל אינו צריך לנו להעשיר ברכוש האנשים, שהכסף הללו אינם שלנו, ויבוא יום החשבון וכל אחד יקח את שלו, והאדם שמתעשר בכסף שאינם שלו יבוא יום והקב"ה יקחם לו ויושיבם לבעלם, וכשהוא התרגל בהוצאות גדולות אינו יכול לעזוב, וימצא עצמו בבעיה גדולה, אבל אם נשתדל שלא נקח רק מזיעת אפינו, הקב"ה מברך אותנו ברכושינו. ואם לא יכלנו להעשיר לכל הפחות עדין כמו שהיינו, וההוצאות שלנו כמו שהיו ולא יותר, ולא נטרח, ולזה צריכים בבעיה של כסף ורכוש לא נחליט לבד, אלא הדבר שיש לנו בו ספק נלך ונשאל לרב, כדי שלא נטעה ונקח של אנשים, ולא נאמר הרי כל האנשים עשו ככה, כל האדם צריך לשמור את עצמו ולא איכפת לו בחבירו, ובפרט בדברים של רבית שהם קשים הרבה, וצריכים על כל פרט לשאול הרב. ויהי רצון שהקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.


אתר "תוניסיה מורשת" הוקם על ידי יוסי פרי מחבר הספר "בלאד אלפאל וליסמין" ובני משפחת פריאנטי. ייעודו של אתר "תוניסיה מורשת" הוא לשמר מורשת רבת שנים של יהדות תוניסיה על כל גווניה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *