פרשת ויקהל פקודי

168

מאת חי כמוס מאזוז ג'רבה
פרשת השבוע יש בה מצוה אחת לא תעשה, והיא הבית דין לא ישפטו משפט מות בשבת, ואף המלקות לא ישפטו בשבת. וחז"ל גזרו שלא ישפטו בשבת כלל.
פרשת השבוע מספרת אחרי שירד משה רבינו מן ההר אסף בני ישראל וצוה אותם על השבת, ואח"ך אמר להם לשלם נדבות לעשות המשכן וכל צורכו. ומיד כל האנשים הביאו נדבות, אנשים ונשים, ויש נשים שהיו חכמות הרבה טוו הפשתן על הכבשים קודם שיפשיטו אותו. והנשיאים הביאו האבנים של האפוד והחושן. ויש כאן מחלוקת בין החכמים שיש מי שאומר נשיאים, נשיאים ממש, ויש מי שאומר נשיאים דהיינו הרקיע, כמו שאומר הפסוק נשיאים ורוח וגשם אין, ואיכא מאן דאמר שהרקיע הביאם עם המן, והנשיאים לקחו אותם והביאו אותם לתרומת המשכן, והנשיאים אמרו עד שיביאו ישראל והחסר יביאו אותו הם אלא שבני ישראל הם הרבה יותר ממה שצריך ולא נשאר לנשיאים רק האבנים של החושן. ומשה אמר להם שהקב"ה צוה שבצלאל בן חור הוא שיהיה אחראי על המשכן, ואז היה בגיל שתים עשרה שנה. ומשה היה חושב שהוא שעושה המשכן, אלא שהקב"ה אמר לו חור בן כלב ומרים, שנהרג משום שהוכיח את ישראל כשעשו העגל, בן בנו הוא שעושה המשכן כדי שיכפר על מעשה העגל. והניח עמו אהליאב בן אחיסמך משבט דן לעזור אותו, ושאר ישראל כל מי שהוא אומן באיזה דבר יבוא ויעזור. והתחילו העבודה והאנשים עדין מביאים הנדבות. ומצאו שמלאכה היתה דים והותר ואמרו למשה, ומשה הכריז שאף אחד לא יביא עוד.
ואח"ך בפרשת פקודי כתבה לנו התורה החשבון שהביאו ישראל ואיך שמו אותם במשכן, והביאו עשרים ותשע ככר ושבע מאות ושלושים שקל, והביאו מאת ככר ואלף ומאה ושבעים וחמש שקל כסף. והככר הוא חמשים ושבע קילו גראם וששם מאות גראם, והשקל 18.6 גראם, והנחושת שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל, וגמרו העבודה בחמשה ועשרים כסלו. וכשראה משה שעשו המשכן כמו שצוה אותם ברך אותם. והקב"ה אמר למשה שיעשו חנוכת המשכן באחד בניסן, וחודש כסלו התקנא שהרי בחודשו גמרו העבודה, והקב"ה אמר לו אמלא אותה לך שכל ישראל יעשו חנוכה בחמשה ועשרים בכסלו, וכן היה שקרה נס החושמנאים בחמשה ועשרים בכסלו, ועד היום הזה עושים החנוכה. וכשגמרו עבודת המשכן נתכסא בענן, ואף משה רבינו לא יכל להכנס, וכשהקב"ה רוצה לדבר עם משה הענן ילך מעל הארון של הלוחות, וכשיעלה הענן כולו יסעו ישראל, וכשהקב"ה רוצה אותם שיעמדו באיזה מקום יוריד הענן באותו מקום ויעמדו.
בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א.} בתחילת הפרשה הפסוק אמר ויקהל משה וכו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ר"ל שמשה רבינו אומר להם מצוות עשה, אלא שאח"ך אנו רואים שאומר להם לא תבערו אש וכו' מצוות לא תעשה היה לו לומר שלא לעשות אותם? ב.} רש"י ז"ל בד"ה ששת ימים וכו' כתב הקדים להם אזהרת שבת לציווי משכן לומר שאינו דוחה את השבת. שאלת רש"י ידועה שרואים שהקב"ה צוה משה רבינו על המשכן בפרשת תרומה ותצוה ותחילת פרשת כי תשא ואח"ך אמר לו על השבת אבל משה רבינו התחיל להם בשבת? ותירץ רש"י למה התחיל להם בשבת כדי שיאמר להם שמלאכת המשכן אינה דוחה השבת, אולם עדין לא נתישבה השאלה היה יכול לומר להם על מלאכת המשכן ואח"ך יבאר להם שלא יעשו מלאכה בשבת? ג.} בדבור שאחריו לא תבערו, רש"י ז"ל תירץ למה אמר להם מלאכת ההבערה לבדה והרי היא מכלל ל"ט מלאכות שנעשו במשכן? ותירץ יש מרבותינו שאמרו שהבערה ללאו יצאת ר"ל מי שבוער אש אינו מתחייב רק בלאו, ויש מי שאומר לחלק יצאת ר"ל שהפסוק רצה לומר מי שעושה שתי מלאכות בשבת יתחייב שני פעמים, אם מלקות או סקילה או חטאת. יש לשאול למה רש"י ז"ל אמר יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת והרי היא סברת רבי יוסי היה לו לומר רבי יוסי אומר וכו'? ועוד רש"י ז"ל לא כתב למה אמר הפסוק בכל מושבותיכם, והיא שאלה מפורסמת בפסוק והמינים פירשו אותה שמותר לו לאדם להבעיר האש חוץ מביתו, היה לו לרש"י לבאר שהפסוק כוונתו שמותר לעשות העבודה במשכן אפי' שיש בה חלול שבת?
אולם ידועה המחלוקת במסכת שבת בין רבי יהודה ורבי שמעון על מלאכה שאינה צריכה לגופה, ר"ל אדם יעשה איזה דבר כשעושה אות נעשית מלאכה שהיא אסורה בשבת, רבי יהודה אומר אסור, ורבי שמעון אומר מותר, אבל אם אותו דבר עושה המלאכה כולם מודים שאסור, למשל הדין הוא שבשבת אסור להרוג, אדם חותך ראש התרנגול ואומר אני לא כוונתי שאהרוג אותו חפץ רק בראש, בזה אפי' רבי שמעון מודה לרבי יהודה שאסור. וההבערה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהאדם אין לו מה לעשות באש רק אם רוצה לבשל עליו או דולק ממנו נר שיאיר בו, ר"ל ההבערה נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, והיא יוצאת מן הכלל אפי' אם הבעיר האש ולא עשה בה שום דבר של איסור, ר"ל ההבערה לדעת רבי יהודה אסורה כשאר כל המלאכות כולם, ולדעת רבי שמעון לחלק ר"ל משונית משאר כל המלאכות. וזהו למה רש"י ז"ל אמר יש מרבותינו שלפי פירוש הזה יהיה רבי יהודה סובר ההבערה ללאו יצאת שתלמד אותנו שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה.
ולזה משה רבינו אומר להם לא תבערו אש וכו' הוא לפי דעת רבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה מותרת, ר"ל אומר להם מהו הדבר שמותר לעשותו בשבת, וההבערה היא יוצאת מן הכלל. וממלת לאו תדע הדברים שאם אין. אבל לרבי יהודה עדין השאלה הראשונה עומדת במקומה מה ר"ל לעשות, ולזה תירץ רש"י ז"ל בדבור שקודם זה ששת ימים, צוה אותם על השבת לומר להם שמלאכת המשכן אינה דוחה השבת, וממלת לאו נבין אין. שיש דבר אחר במשכן שדוחה השבת והיא עבודת המשכן. וזהו כוונת משה רבינו לעשות, שנעשה עבודת המשכן. וזהו למה רש"י ז"ל לא כתב הדרש של בכל מושבותיכם, שלפי פירוש הזה אינם צריכים עוד לדרוש הזה, שאפי' בלא דרוש זה יכולים לדעת שיש דברים שדוחים השבת במשכן, אם יאמרו מלאכת המשכן אינה דוחה השבת ר"ל יש דברים שהם דוחים השבת במשכן.
אולם עדין השאלה והרי משה רבינו יכול לומר להם דברים אלו אחרי שיאמר להם על המשכן ולמה שנה הסדר שאמרו לו הקב"ה? השאלה זאת ישבה רש"י ז"ל בד"ה זה הדבר אשר צוה ה' "לי לומר לכם" שרש"י נשאל לו למה מלת לאמר נאמרה שני פעמים בפסוק זה? ותירץ שעתה אומר לכם הדברים שאמרם לי הקב"ה לומר אותם לכם, אבל אני אינו מצווה עלי, שהקב"ה אמר לו שיאמר לישראל שיביאו תרומה אבל למשה רבינו לא צוה שיביא תרומה שהוא לא היה במעשה העגל, ואינו צריך כפרה על העגל. וכאן רוצה לרמוז לנו רש"י ז"ל שמשה רבינו התחיל בדבר שמצווה עליו אף הוא שהוא השבת, שהיא חביבה עליו יותר.
רבותי! כאן אנו רואים כמה חביבה השבת אצל משה רבינו ואצל הקב"ה, שמשה רבינו התחיל בה קודם מלאכת המשכן, שאמר עליו הקב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ואף הקב"ה חביבה עליו השבת הרבה מאד שאמר לנו מלאכת המשכן אינה דוחה השבת. זה מעט מהרבה בערך השבת. ואף אנו כולנו בעירנו אוהבים השבת ומכבדים אותה ועושים כבוד שבת. אבל יש דברים שטועים בהם, למשל קריאת התורה, בשבת צריכים להרבות יותר ממה שאפשר בקריאת התורה. לא יאכל וישתה וישן ויאמר עשיתי כבוד שבת, או כמו שאומרים הרבה אנשים זהו עונג שבת. זה אינו נקרא עונג שבת! אימתי השלוה והמאכל שעשינו אותם נחשבים לנו עם עונג שבת, הוא כשנעשה דברים שהם באמת לצורך השבת ונכבד השבת בדברים שמראים שהם עונג שבת. הדבר הראשון הוא שנקבע זמן ללמוד התורה, וזה דבר צריך בכל יום, אולם בימי החול האדם יש לו במה להציל עצמו שיש לו עבודה וצרכיו ולזה לא מצא זמן, אבל מי שיש לו זמן ואינו לומד אינו יכול להציל עצמו אבל בשבת האדם יושב בשלוה ואין לו מה לעשות רק שעתים בבית הכנסת ושעה מאכל ונוסיף ג"כ שעתים בשינה, ושאר הזמן מה נעשה בו? צריכים ללמוד, ולא נאמר רוצים לקום מאוחר כדי שדעתו תהיה מיושבת, מי שיקום מאוחר לא ישן בצהרים. הדבר השני שהוא עונג שבת הם סעודה שלישית וסעודה רביעית, שהם דברים צריכים, האדם לא יאמר אני שבע, שהאדם אם יחשוב באמת על עונג שבת יתקן עצמו וידע איך יאכל בבקר כדי שיאכל לאכול סעודה שלישית, ואיך יעשה היכר שהוא אוכל לעונג שבת אם לא יאכל רק אלא א"כ הוא רעב, אף בחול הוא עושה ככה, כשהוא רעב יאכל וכשהוא שבע אינו אוכל מה התוספת שיש בשבת על שאר ימי החול במאכל! ובפרט אם נדע שארבעה סעודות מצילים אותנו מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג, ומי שמחסר אחת מהם נחשב שלא עשה אף אחד מהם, ובפרט בזמן הזה שהוא זמן מלחמת גוג ומגוג. יהי רצון שהקב"ה יתן לנו הבריאות והטוב והשלום וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.



אתר "תוניסיה מורשת" הוקם על ידי יוסי פרי מחבר הספר "בלאד אלפאל וליסמין" ובני משפחת פריאנטי. ייעודו של אתר "תוניסיה מורשת" הוא לשמר מורשת רבת שנים של יהדות תוניסיה על כל גווניה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *