פרשת דברים

80

מאת חי כמוס מאזוז
פרשת השבוע יש בה שתי מצוות לא תעשה א} אין מניחים דיין שאינו הגון ר"ל יש לו כסף או אנשים שקרובים למלוכה או חכם באיזה חוכמות אחרים, צריכים לבחור דיין שהוא יודע התורה ב} הדיין לא ירא מבעל דין, וכל זמן שאינו יודע הצדק עם מי אפשר לו לומר איני חפץ לשפוט, אבל אם ידע הצדק עם מי אסור לו לומר איני חפץ משום שירא מאחר.
פרשת השבוע יש בה כמה שאלות: משה רבינו התחיל בסדר הדברים באלה הדברים, רש"י ז"ל שאל למה לא כתב כרגיל וידבר משה וכו'? ותירץ שדברים היא דברי תוכחה {הרב שפתי חכמים ז"ל} יש לשאול למה דברי תוכחה הללו נקראים דברים אם מחמת שמלת דבור לשון קשה אף וידבר לשון קשה? ועוד שרש"י ז"ל אמר שמשה רבינו התחיל בתוכחה ברמז שאמר להם המקומות שעשו בהם העבירות מחמת כבודם של ישראל, רבי חי חיים חדאד זצוק"ל וזיע"א שאל והרי אח"ך הכתוב כתב את כולם בביאור א"כ מהו הריוח שכתבם ברמז?
אולם ידוע מה שפירשו חז"ל על הכתוב הוכיח תוכיח את עמיתיך ולא תשא עליו חטא, האדם צריך לו להוכיח על האנשים אבל צריך שלא יבייש אותו, אלא שיש לשאול מהיכן למדו רבותינו שולא תשא עליו חטא פירושה שלא לביישו יתכן כשאתה מוכיח אותו אפי' שלא שמע אליך עשית מה שראוי לך לעשות שאנו עם ישראל ערבים זה לזה וכשאדם חוטא הטוב נחסר מכל ישראל, ובא הכתוב לומר לנו שאם נוכיח אותו ניצול, אלא שהכתוב אמר הוכיח תוכיח שני פעמים , ולמה אמרה שני פעמים אפשר לומר כדי שהאדם יוכיח תמיד, אלא שא"כ היה לו לכתוב לומר הוכיח הוכיח למה השנייה כתבה בתא"ו, לומר לנו שההוכחה הראשונה והשנייה אינם שוים, הראשונה ברמז והשנייה בביאור, ולזה כשסיים עליה ולא תשא עליו חטא שייכת על תוכיח שהיא יותר ביאור, ולמה אמר ולא תשא עליו חטא לפני השנייה, לומר לנו שלא נבייש אותו, שמי שמבייש חבירו עוונו גדול מאד.
וזהו מה שרצה לומר לנו משה רבינו ואלה הדברים שהם דברי מוסר וחוקים, אלא שיש שני מינים של הוכחות, דברים ר"ל שני דבור, ואיך? כמו שעשה הוא שבתחילה ברמז ואח"ך בביאור, פירוש אחר שההוכחה לאדם אחד אם יקלל אותו או יכה אותו כשמוכיח אותו אינו צריך עוד להוכיחו, אבל לרבים צריך לו להוכיח תמיד, ולזה אמר לנו דברים שני מינים של הוכחות, יחיד ורבים, אלא שהרבים אמר להם ברמז וחזר להם ר"ל צריך לו להוכיחם תמיד.
רבותי! התורה הזהירה אותנו כדי שלא לבייש חבירנו, שדבר זה רע מאד, ולא נאמר הוא אמר לי ולזה צריך לי מלשלם לו פי שנים, אם אדם זרק מאת דינאר בים צריכים לעשות כמותו! אם הוא בייש אותנו ועשה עבירה גדול מאד צריכים גם אנו לעשות עבירה כמותו! ובפרט במקרה כזה שעובר על שני מצוות לא תעשה לא תקום ולא תטור, ובפרט אם דברים הללו אינם שייך לנו ואנו נוסיף התבן באש, שאז העבירה תהיה גדולה עד מאד ולא נדע הדרך שצריכים לשוב בה בתשובה איך היא, אולם התשובה מעולם אינה חוזרת ריקם.
ונביא מעשה לדעת ערך הבושה למי שמבייש חבירו כמה רעה עשה, המעשה הזה כתוב בספר שאל אביך ויגדך חלק א', המעשה הזה קרה בזמן מלחמת העולם הראשונה בירושלים שאז ישראל היתה תחת שלטון תורכיה, והיו היהודים חיים חיי צער בירושלים, ובפרט שיש מלחמה ונעשה רעב בארץ, אולם מי שיש לו כסף יוכל לחיות, יש אדם מוהל היה לו נפוליון אחת שאז ערכה גדול מאד, שבה אפשר לחיות משפחה שנה שלמה, ומי שמבזבז הכסף יכול לחיות בה ששה חודשים, היה משים אותה מעל החדר, פעם בנו שהיה בגיל שבע שנים ראה אותה מבריקה ידע שזה כסף, והוא אינו מבחין בין נפולין למאת מילים, לקח אותה והלך בה לחנוני קנה בה סוגריות והלך לשחק, המוהל חזר הרים עיניו לחדר והנה אינו מוציא הנפוליון, קרא לאשתו ואמר לה את לקחת אותו משם, אמרה לו לא, בא הבן שאל אותו, אמר לו כן, איפה הוא, אמר לו קניתי בו סוגריות מהחנוני, האשה הלכה במהירות לחנוני ואמר לו איך תתלוצץ על הבן הקטן ותתן לו בנפוליון ארבעה סוגריות, החנוני אמר לה בנך הביא לי מאת מילים ולא נפוליון, האשה חרה לה יותר ואמרה לו אינך מתבייש תגנוב! ונאספו האנשים והיא צועקת, והוא אומר לה תראה התיבה שיש בה הכסף הנה אין בה נפוליון, הלכו לבית דין אבי הבן ספר המעשה, הבן אומר מה שלקח מהחדר אותו הוא שנתנו לחנוני, הבית דין אמר שדין תורה הוא צריך לו לחנוני שישבע, והחנוני אמר מוכן אני להשבע אלא שהמוהל לא רצה להשביעו שהוא נשבע לשקר, אלא שמאותו זמן כל האנשים נתרחקו מהחנוני ואף אחד אינו רוצה לקנות ממנו עוד, וקוראים לו גנב. ומסכין הלך לאחור בעבודתו ואינו מוציא עוד מה לאכול רק בקושי, אחרי המלחמה המוהל בא אליו מכתב מאחד אמר לו שהוא פעם עבר לפני ביתו ומצא ביד בנו נפוליון וחשב שודאי שיש להם מהם הרבה כשהבן הקטן יש בידו אחת, והוא ומשפחתו חיים חיי צער ולזה היה משחק עם הבן ובפתע פתאום שנה לו המטבע, ועכשיו שנגמרה המלחמה ונהיה ברוך ה' הנה שלח לו הנפוליון שלו, ר"ל החנוני נקי מכל דבר. הרב הזה היה מספר המעשה הזה בכל דרשותיו. פעם פגש אותו אברך ואמר לו המעשה הזה שמספר אותו תמיד שמע אותו מסבו שהיה באותו מעשה, אלא שלא המוהל שלא רצה להשביעו החנוני הוא שלא רצה לישבע, ובקש זמן מהבית דין ואסף הכסף הדרוש ושלם למוהל, ונהיה הוא ומשפחתו ברעב, ובפרט שכל האנשים חשדו בו ממה שלא רצה לישבע ר"ל גנב, ולא קונים ממנו עוד, והיו אומרים לו דברים אינם טובים, והאברך הוסיף ואמר לרב עכשיו שלושתם נפטרו וכי מי נכנס לגיהנם, החנוני צדיק גמור אף השבועה לא רצה לישבע ודאי בגן עדן, המוהל אין מה להתלונן עליו שהבן אמר לו הלכתי מיד לחנוני, האברך שלוה אף הוא אין מה להתלונן עליו שהיה מת ברעב הוא ומשפחתו, ומי יתלונן על הרעב כשיגנוב פת, הרב שתק ואמר לו א"כ מי נכנס לגיהנם, השיבו האברך האנשים שהכניסו עצמם וביישו החנוני וקראו אותו גנב הם שנכנסים לגיהנם. האנשים האלה מה איכפת להם כדי שידונו החנוני שהוא גנב, הבית דין לא דן אותו כדי שישלם אלא שישבע והם חשדו אותו מיד לגנב. רבותי! אין מה להוסיף על המעשה הזה, שבכל מלה ומלה מהמעשה הזה אפשר ללמוד הרבה דברים. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו ללכת בדרך הטובה שחפץ בה השי"ת, ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.



אתר "תוניסיה מורשת" הוקם על ידי יוסי פרי מחבר הספר "בלאד אלפאל וליסמין" ובני משפחת פריאנטי. ייעודו של אתר "תוניסיה מורשת" הוא לשמר מורשת רבת שנים של יהדות תוניסיה על כל גווניה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *