פרשת בהעלותך

46

מאת חי כמוס מאזוז ג'רבה
נצטווינו בפרשה שלושה מצוות עשה ושני מצוות לא תעשה.
מצוות עשה הן:
א} טמא בפסח שהוא אסור להקריב קרבן פסח בשביל שאסור לו להיכנס לבית המקדש או מי שהיה רחוק שמונה עשרה ק"מ ביום ערב פסח מירושלים ולא הקריב קרבן פסח יחוג פסח שני בארבעה עשר באייר.
ב} כשיעשה פסח שני צריך לאכול קרבן פסח במצות ומרורים.
ג} כשמקריבים הקרבנות תוקעים בחצוצרות.
מצוות לא תעשה הן:
א} מי שעשה פסח שני אסור להשאיר ממנו עד בוקר.
ב} פסח שני אסור לשבור את עצמותיו אלא יאכל אותו שלם.
בפרשה הורה לנו ה' יתברך איך להדליק את המנורה של המשכן ואהרון עשה כמו שציווה ה' יתברך את משה נרות המנורה צריך שיהיה אורם כנגד נר האמצעי שלא יאמרו האפיקורסים שה' יתברך זקוק לאור המנורה חס ושלום ורק עשויה לכבוד.
אחר זה מסופר שה' יתברך ציווה למשה להקדיש את הלויים לעבודת המשכן אחר זה מסופר שבני ישראל בחמישה עשר בניסן עשו את הפסח ויש אנשים שהיו טמאים ויאמרו למשה שגם הם רוצים להקריב קרבן פסח וכיון שהם טמאים אם כן אינם יכולים להיכנס לאוהל מועד כמו שכתבנו למעלה ויאמר ה' אל משה שאותם אנשים יעשו את הפסח בארבעה עשר באייר.
אחר זה מסופר איך היו נוסעים ואיך היו חונים בני ישראל שהיו הולכים על פי הענן אם הענן על המשכן סימן לחנייה ושם יחנו וישבו שם ואם עלה הענן מעל המשכן סימן לנסיעה ויסעו.
ה' יתברך ציווה את משה לעשות לו שתי חצוצרות אם יתקע באחת סימן לאספת הנשיאים ואם תקעו בשתיהם סימן לאספת כל העם ואם תוקעים תקיעה תרועה תקיעה יסעו המחנות הראשונות {עיין פרשת במדבר} ויחזרו ויתקעו עוד פעם ויסעו המחנות השניים ועוד תוקעים ויסעו השלישים ועוד תוקעים ויסעו הרבעים גם בשעת מלחמה תוקעים בחצוצרות וה' יתברך ירחם עליהם ויעזרם ויתגברו על אויביהם. ובחגים בשעת הקורבנות גם כן תוקעים.
בעשרים באייר בשנה השנית כשיצאו בני ישראל מארץ מצרים נסעו בני ישראל בסדר שאמר להם משה שבט יהודה הראשון ועמו יששכר וזבולון ויורידו המשכן בני גרשון ובני מררי ויסעו גם הם ואחריהם בני ראובן ושמעון ודן ואחר כך בני קהת ואחריהם שבט אפרים ומנשה ובנימין ואחריהם אחרונים שבט גד ואשר ונפתלי אחר זה מסופר שיתרו חותן משה רצה לחזור לארצו ומשה הפציר בו לשבת איתם אבל יתרו לא הסכים וחזר לארצו.
אחר זה מסופר שבני ישראל התחילו להתלונן ויחר אף ה' ותבער בם אש ותהרג את הרשעים ויתפלל משה אל ה' יתברך ותכבה האש גם הערב רב שיצאו איתם ממצרים {עיין פרשת בשלח} התחילו להתלונן ויאמרו שרוצים לאכול מאכל חוץ ממן שהיו טועמים בו כל טעם שהם רוצים ובני ישראל גם הם התחילו לבכות ולהתלונן כמו ערב רב והדבר הזה לא מצא חן בעיני משה וה' יתברך כעס הרבה ויאמר לו משה אני לא יכול לסבול את משא העם הכבד הזה ויאמר לו ה' יתברך תביא עמך שבעים זקנים לעזור לך ולבני ישראל תאמר שהוא נותן להם בשר.
יש שנים עשר שבט ואם יקח מכל שבט ששה זקנים יהיו שבעים ושתיים וה' יתברך אמר לו רק שבעים ואם יקח רק חמש יהיו ששים ולא שבעים מה עשה משה הביא שבעים ושתיים פתקאות שבעים פתק כתוב עליהם נשיא ושתיים חלק וכל זקן משך פתק מי שנמצא כתוב בה זקן יהיה זקן ומי שנמצאת הפתק שלו חלק סימן שה' יתברך לא בחר בו.
אלדד ומידד שהם משבעים ושתיים הזקנים חשבו שיש שני זקנים שיתביישו כשתמצא פתקם חלקה אז החליטו שלא ללכת וממילא ישארו רק שבעים ולא יצטרכו לגורל אבל ה' יתברך בחר בם שיהיו זקנים לכך השרה עליהם נבואה והם בתוך המחנה והיו מתנבאים ואומרים שמשה מת ויהושע מכניס את בני ישראל לארץ ישראל ויבא אחד ויגד למשה ויאמר לו אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויהושע לא הרשה לו לסיים ויאמר למשה שיניח אותם בבית הסוהר ויאמר לו משה מי יתן כל עם ה' נביאים.
ה' יתברך קיים הבטחתו והביא להם מיני עופות שהיו קוראים להם שלו והיה השלו מעופף למעלה מטר על הארץ כדי שלא יהיה קשה לבני ישראל לאוספם והשלו פרש על המחנה מהלך יום שלם שהוא כמעט ארבעים ק"מ והיה מסובב על כל מחנה ישראל ויאספו ממנו הרבה בני ישראל ויאכלו ממנו אבל הבשר עודנו בין שניהם וישלח בם ה' יתברך מגפה ומתו הרבה מהם.
אחר זה מסופר שמרים ואהרן דברו על משה שהוא כמו שאר הנביאים וה' יתברך נראה אליהם ויתרעם עליהם לאמר איך חשבתם את משה כשאר הנביאים והלא משה הוא גדול מכל הנביאים שכשידבר עמו ה' יתברך נשאר עומד כאילו מדבר עם חבירו וכשעלה הענן ראה אהרון את מרים והנה היא מצורעת כשלג ויאמר אהרון אל משה תסלח לנו ותתפלל לרפואת מרים ויתפלל משה ויאמר לה' יתברך תשיב לי האם אתה מרפא אותה או לא ויאמר לו ה' יתברך שהיא תשב שבעה ימים מצורעת וישראל המתינו למרים עד שנתרפאה שהענן לא עלה מהאוהל {עיין פרשת…….} וזה בשביל שמרים המתינה למשה כשאמו השליכתו לים {עיין פרשת שמות} וזה שכרה שלקחה בעולם הזה חוץ מהשכר שיש בעולם הבא ואחר שנתרפאה עלה הענן ויסעו בני ישראל למדבר סיני.
בתחילת הפרשה הפסוק היה מצווה אהרן להדליק המנורה הפסוק אומר בהעלותך את הנרות, יש לשאול למה הכתוב קרה להדלקה בהעלותך, נכון רש"י כתב שהדלקה אפשר לקרות אותו בהעלותך שהאש עולה כשדולקים האש אולם שאלתנו היא למה הכתוב קרא אותה בהעלותך ואם מלת בהעלותך מעולה יותר למה אנו מברכים להדליק נר חנוכה או להדליק נר של שבת, נברך להעלות נר של שבת או להעלות נר חנוכה? ועוד רש"י ז"ל פירש בתחילת הפרשה למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים שאהרן כשמצא כל הנשיאים של השבטים קרבו קרבנות ושבט לוי לא הקריב כעס, ואמר מחמת אותו עוון של העגל שעשה אותו, אמר לו השי"ת שלך יפה משלהם שהוא דולק המנורה, יש לשאול במה מעולה יותר המנורה שאמר לו השי"ת שלו יפה משלהם? ועוד שרש"י ז"ל פירש על מלת ויעש כן אהרן לומר לנו שבחו של אהרן שלא שנה, וכי מי עולה במוחו שאהרן הכהן הגדול ישנה?
אולם כדי לתרץ שאלה זאת נתחיל להביא ביאור שכתבו אותו המפרשים בפרקי אבות מה ר"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאי אתה יודע שכרן של מצוות, ר"ל האדם מריך לו להזהר לקיים כל המצוות שאינו יודע שכר המצוות, פשט הדברים הוא שאפשר מאד שמצוה קלה ושכרה גדול, אלא ששאלו המפרשים והרי אמר מצוה קלה וחמורה ובלתי אפשרי שמצוה קלה יהיה שכרה יותר מהחמורה? אולם תירצו שהמצוה הקלה אדם עושה אותה הרבה פעמים משל מצות ציצית ותפילין ותפילה בכל יום האדם עושה אותה אבל מצוה חמורה משל כדי להציל אדם אחד מישראל שעליה אמרו חז"ל כאילו קיים עולם מלא, אינה באה לידו תמיד, ואפשר שלא תבוא לידו לגמרי, ולזה המצוה הקלה כשחוזר ועושה אותה כמה פעמים תהיה חמורה כחבל בתחילה יהיה חוט ואח"ך יהיה עב, וזהו כוונת התנא אל תבזה המצוה הקלה שלא יודעים שכרה שהמצוה הקלה בכל פעם תהיה עבה יותר עד שיהיה שכרה יותר מהחמורה. וידוע שהאדם לפי מה שיגדל בשנים לפי מה שיעשה המצוה כתקונה, שהאדם קורא ולומד דברים אחרים, משל השבת האדם בתחילה נראה לו נח מהעבודה וחולף בגדיו ובשבת יאכל וישתה ויתענג נחשב עשה שבת טובה מאד, אבל אח"ך ימצא שיש 39 מין של מלאכה שלא היה יודע הביאור שלהם והיה טועה בהם.
וזהו כוונת הכתוב כאן, שאמר לאהרן בהעלותך את הנרות כשאתה דולק המנורה ובכל פעם תוסיף מעלה אחרת בהדלקה אז תהיה יותר טובה מהקרבנות של כל הנשיאים, משני דברים כמו שאמרנו, שמבין דברים אחרים וכוונות אחרים כשמדליק המנורה ועוד המצוה נגדלת כחבל שהולך ויהיה עב יותר ויהיה יותר טוב מהם שהם קרבו הקרבן רק פעם אחת, וסיים הכתוב ויעש כן אהרן שפירש עליה רש"י שלא שנה שאהרן הכהן מיום ראשון שהדליק המנורה כוון כל הכוונות הראוי לכוין בהם ולא הצטריך שיום אחר בשלושים ותשע שנים לשנות, וזהו השבח של אהרן ולא נעשית המנורה שלו יותר טובה מקרבנות הנשיאים רק אם ידליקה בכל יום והנשיאים עשו רק פעם אחת.
רבותי! השי"ת צוונו לקיים המצוות, וכשאנו עושים אותם אין אנו עושים גמילות חסד, וכל האנשים תמיד משתדלים לעשות מצוות, אולם המצוות כל אדם ודרך עשייתו, לפעמים נמצא שני אנשים עושים אותה מצוה אלא שאחד מהם נחשבת לו מעולה יותר מהאחר, משל שני אנשים נכנסו לבית הכנסת להתפלל בזמן אחד, אחד קרה הפתיחה והיה מתפלל ולא דיבר, והאחר קורא קצת ומדבר קמת, ושניהם התפללו תפלה שלמה, הנה ההבדל ביניהם. מצות הצדקה למשל שני אנשים שלמו אותו מחיר לאותו איש או לאותו מוסד, אחד משלם בשמחה ומחשבתו לעשות מצות צדקה ושמח שהשי"ת עזר אותו שקיים המצוה הזאת, ואחד תמצא התענוג שלו במה שהאנשים שומעים בו שנתן צדקות וכולם משבחים בו, אנו עושים המצוות וכל האנשים רואים אותנו ואומרים אשריו, ויש אנשים שעושים מצוות ואינו שומע בהם אף אחד, והנחת רוח שלהם כשעושים נחת רוח להשי"ת. זו היא המצוה היותר מעולה.
ונביא מעשה להבין ערך המצוה כשתהיה בסתר, ושהמטרה היא לעשות נחת רוח להשי"ת, המעשה הזה כתבו חיים וולדר בסדורו שימו לב אל הנשמה, בבית הקברות בוורשא עמד איש לפני שני קברות והיה מביט בהם מתפלא וכעסן, הוא באותו מצב ועמד עליו איש זקן בגיל התשעים שנה הולך במטה ועצר לפני אותו האיש, האיש שאל אותו בכעס אפשר לך לבאר לי מה ר"ל זה, הביט הזקן על המצבות אחת כתוב עליה הרב יחיאל רייזנר והשנית אהרן שייבר שכל האנשים קוראים לו טגון, אמר לו הזקן וכי יש טעות בכתב! אמר לו לא, אלא איך רבי יחיאל יקבר עם אגון שהיו במריבות, כדי להבין המעשה הזה נספר מה שקרה קודם ארבעים שנה, בלמוד שלהם קודם שיסע מיכאל בן רבי יחיאל לישראל, שאז רבי יחיאל אמר שרגלו אינה נכנסת עוד לחנות אדון, שאגון היה חנוני של הכפר, וכל האנשים קונים ממנו, אגון זהע היה תמיד כעסן וכל אחד שנכנס אליו היה צועק עליו, אחד המביא לו סחורה ואחד הקונים ממנו, אלא שחנותו היתה מסודרת עד שהשופט נתן לו תעודה חנות היותר טובה בכפר, אלא שהוא התעודה שם עליה הסחורה והמעטפה שלה שם עליה המחירים של הסחורה, אמר שהוא אינו צריך לתעודה, ואז הגיל של אגון היה קרוב לחמישים שנה. האנשים התחילו לקוץ מההתנהגות שלו עם הקונים ויש אנשים שאמרו שאין קונים עוד ממנו, ומספר האנשים שהיו מתנגדים אליו נעלה, בתחילה רבי יחיאל שהיה אהוב מאד אצל האנשים ומה שהוא עושה הולכים אחריו, היה נגד כל האנשים הללו, והלך לדבר עם אגון, הלך אליו מצא אצלו קונים אמר לו עסוק קצת, חכה עד שהלכו כל הקונים ואמר לו למה אינך מתנהג יפה עם הקונים, אמר לו אני מוכר חנוני אינו כבוד, אמר לו רבי יחיאל אתה גאה, אמר לו אפשר, אמר לו איני קונה מאתך עוד, אמר לו מי אמר לך שתבוא לקנות מאתי, שאל אותו רבי יחיאל למה הוא תמיד כעסן, אמר לו לא איכפת לך, רבי יחיאל יצא צהחנות והחליט שאינו קונה עוד מאתו ושילך לחנוני שבכפר האחר, והוא לא ביקש מאף אחד שישנה, אלא שהאנשים ראו שרבי יחיאל שנה הכל שנו, ואגון חנותו נהית ריקנה, העובד שלו יונתן רוטשטיין אמר לו אף הוא מבטל העבודה שחשב שמקבל שכר ואינו עושה כלום, אמר לו טוב אבל תשמור הסוד, אף שהיה מבלה כל היום לפני אדונו. כאן נסע מיכאל שעכשיו עומד על הקברות שלהם והשאירם ככה, וזהו למה הוא עכשיו מתפלא. ענה אותו הזקן אתה אינך יודע שאר המעשה, שאחרי זמן יצא הקול שמאיר שהוא היה מהראשונים נגד אגון חזר לקנות מאת אגון בסתר, והרבה אנשים חזרו לקנות בסתר, ומי שהוציא הקול העובד שלו יונתן, וכששמע רבי יחיאל שלח על מאיר אמר לו אתה תמיד הייית מתנגד אליו למה חזרת? אמר לו שהחנוני השני שהלך לו כשהביא לו החשבון בראש חודש מצא החשבון פי שנים או יותר, דבר אתו והראה לו החשבון שבאמת לא גנב, ואף המחירים אינם יקרים על אגון, אמר צריך לי להזהר פעם אחרת בהוצאות הבית, ומצא עצמו שאפ"ה פי שנים, ונעשה קונה במזומן שהחנוני השני חייב לו כסף ואי אפשר לו לשלם אותו, והיה מלווה כסף וקונה, מצא עצמו שאין לו עוד ממי ללווות, חזר לאגון שנהיה רעב מאד, ענה אותו רבי יחיאל שלא מצא שום הבדל בין שני חנויות בחשבון, מיד שלח על יונתן ואמר לו תבאר לי המעשה, בתחילה לא רצה, וכשהרב גזר עליו אמר לו כשעושה החשבון של כל אחד היה עומד עליו אגון ואומר לו אותו האיש אינו יכול לשלם רק החצי, האחר אינו יכול לשלם רק שני שלישים, ואף אם היו אנשים שנראים עשירים היה יודע אותם והיה שולח להם התוצאה לפי מה שהם יכולים לשלם, ושאל אותו ואם אתה יודע למה תמיד כעסן, אמר לו פעם שאלתי אותו וענה אותו שהאדם שפניו מבוהלים אינו עושה מצוות. מיד קם רבי יחיאל והלך לו לחנותו וישב אתו ארבעה שעות וסגורה עליהם החנות, ולא גלה לאף אחד מה שספרו, ואף יונתן חזר לעבודה אלא שאגון תמיד היה אומר לו למה אינך יודע לשמור הסוד, ורבי יחיאל חזר לקנות ממנו וכל הכפר חזר לקנות ממנו כלפנים, והוא לא שנה טבעו. ואחרי שנפטר אגון "לב הזהב" צווה רבי יחיאל שיקברו אותו לפניושהוא צדיק נסתר, ופעם גלה מלה אחת ואמר שאגון לא היה כעסן אלא עצוב על עצמו, הזקן סיים הספור ופנה כדי לחזור לבית, מיכאל שאל אותו ואתה מי אמר לך על כל המעשה הזה השיבו אני שמי יונתן רוטשטיין. רבותי! הנה המצוות שנקראים לשם שמים באמת, וכמין הזה נקראים מצוות גדולים, ולא מי המשלם יותר רק מי שעושה לשם שמים יותר. יהי רצון שזכות הצדיקים הללו עומדת לנו והשי"ת יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.



אתר "תוניסיה מורשת" הוקם על ידי יוסי פרי מחבר הספר "בלאד אלפאל וליסמין" ובני משפחת פריאנטי. ייעודו של אתר "תוניסיה מורשת" הוא לשמר מורשת רבת שנים של יהדות תוניסיה על כל גווניה.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *