הכחשת השואה ממשיכה לתפוס מקום מרכזי בהיסטוריה הערבית.

755

 

הכותב הוא ראש מכון ושינגטון למדיניות המזרח התיכון. המאמר המקורי פורסם במגזין האמריקאי "קומנטרי" והוא עובד וקוצר בעבור "הארץ"
 
הכחשת השואה ממשיכה לתפוס מקום מרכזי בהיסטוריה הערבית. גם כאלה שהוריהם הצילו יהודים ממוות לא ממש מתגאים בכך.
  • רוברט סאטלוף
הכחשת השואה היא נושא קבוע במדיניות הערבית, הנלווה לא רק לקיצונים אלא גם לאנשי הזרם המרכזי. בהשאלת השיטות של דומיהם במערב, משווים מכחישי השואה הערבים לטיעוניהם נימה פסאודו-מדעית, ממעיטים (או מכחישים) במספר הנספים, מזכירים את השואה בנשימה אחת עם פשעים חמורים הרבה פחות, מתכחשים לייחודה ההיסטורי או הופכים את היוצרות, כך שאפשר יהיה לייחס ליהודים כיום את תפקיד "הנאצי" הרודף את הפלשתינאים.
בשנים האחרונות אמנם גדל והולך מספרם של הערבים שמתייחסים לתופעה אחרת, מוקיעים את השלכותיה ואפילו מכניסים תיקונים בכתובים לטובת הקורא הערבי. למרות זאת, ממשיכה הכחשת השואה לתפוס מקום מרכזי.
 
עד עתה לא נחקרה כלל נקודת ההשקה בין השואה להיסטוריה הערבית עצמה. ואולם השואה, אף שהייתה בראש ובראשונה סיפור אירופי, אינה רק סיפור אירופי. היא גם סיפור ערבי.
כבר בתחילת הדרך הכינו הגרמנים תוכניות לרדיפת היהודים ולהשמדתם, בכל המדינות שגרמניה ובעלות בריתה קיוו לכבוש. שטחים אלה כללו את צפון אפריקה, מקזבלנקה לטריפולי ולקהיר – אזור שבו חיו כחצי מיליון יהודים. בתוכניות ההשמדה בשיטת מדינה-אחר-מדינה, שהוצגו בינואר 1942 בוועידת ואנזה בברלין, הוערך מספר יהודי צרפת ב-700 אלף – מספר הגיוני רק אם כלל גם את מושבותיה בצפון אפריקה, באלג'יריה, ובשטחי החסות במרוקו ובתוניסיה.
 
בפרק הזמן הקצר שבו היה להם סיכוי ליישם את תוכניתם הכינו הגרמנים ובעלי בריתם את הבסיס ליישום התוכנית הרצחנית שהועידו ליהודי צפון אפריקה. במשך שלוש שנים – מנפילתה של צרפת ביוני 1940 עד גירוש החיילים הגרמנים מתוניסיה במאי 1943 – הנאצים, משתפי הפעולה שלהם במשטר וישי ובעלי בריתם הפשיסטים האיטלקים יישמו באזורים אלה את השיטות שבהן השתמשו נגד אוכלוסייה גדולה בהרבה באירופה. לא דובר רק על צווים ששללו מהיהודים את הרכוש, החינוך, הפרנסה, המגורים וחופש התנועה, אלא גם בעבודת כפייה, החרמות רכוש, גירוש והוצאות להורג.
למעשה, הצווים לא פסחו על אף יהודי בצפון אפריקה. אלפים סבלו במחנות כפייה, במחנות עבודה, בבתי כלא או במעצר בית. ביד הגורל, רק מעטים יחסית נספו. ואולם לולא היו כוחות ארה"ב ובריטניה מגרשים את הגרמנים מאפריקה ב-1943, היה גורל הקהילות היהודיות, בנות האלפיים שנה, במרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב, ואולי גם במצרים, דומה לזה של הקהילות היהודיות באירופה.
המדינה שבה ספגו היהודים מכה קשה במיוחד היא תוניסיה, המדינה הערבית היחידה שהייתה תחת כיבוש גרמני ישיר. בשישה חודשים בלבד, מנובמבר 1942 עד מאי 1943, אימצו הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם מדיניות של הפעלת מחנות כפייה, החרמת רכוש, תפיסת בני ערובה, סחטנות, גירוש והוצאות להורג. הם דרשו שאלפי היהודים יישאו את הטלאי הצהוב, והקימו מעין ועדות יודנראט שיישמו את המדיניות הנאצית באיומי כליאה או מוות.
 
הקבר נכרה באדמה
למרות הזדון של הגרמנים, אפשר אולי לומר שצרפת הייתה מרושעת אף יותר, לפחות בכל הנוגע להבאת השואה לאדמות הערביות. במרוקו ובעיקר באלג'יריה הקפידה צרפת לאכוף חוקים מחמירים נגד יהודים מקומיים, גירשה אותם מבתי הספר, מהאוניברסיטאות וממשרות ממשלתיות, החרימה את רכושם, ובמקרים אחדים שלחה פעילים פולטים יהודים למחנות כפייה. במובנים מסוימים, יישם משטר וישי את חוקיו האנטי-יהודיים על אדמה ערבית בלהט רב יותר מהאזורים הלא כבושים של צרפת רבתי, ובלא המרצה מיוחדת מברלין.
משטר וישי לא הסתפק בכך. הוא שלח כ-2,000 יהודים אירופאים למחנות כפייה בצפון אפריקה, חלקם פליטים ממרכז אירופה שהצטרפו לצבא צרפת או ללגיון הזרים שלה. בניגוד לשאר ה"בלתי ריצוים" שהמשטר שלח לחיי תלאות במחנות במדבר סהרה – ספרדים רפובליקאים, קומוניסטים, סוציאליסטים, גרמנים אנטי-נאצים וגוליסטים – נשלחו היהודים למחנות בגלל דתם, לא בגלל דעותיהם הפוליטיות.
 
מוכי גורל אלה הועברו דרומה בקרוניות בקר, דרך נמלי הים של אלג'יר ואוראן, למחנות שמהם הסיכוי להימלט היה אפסי. חלקם מתו בניסיון לברוח. הם קיבלו רק מעט אוכל ומים ועבדו משחר ועד שקיעה בחציבה, שבירה והעמסת אבנים לבניית מסילת ברזל טרנס-סהרה – שמעולם לא הושלמה.
העינויים היו מעשה שכיח. מעדויות מאוחרות עולה שהמפקדים והקצינים במחנות, רובם חיילי לגיון הזרים, היו אנטישמים להוטים, סדיסטים ולעתים גם שיכורים, חלקם גרמנים או כאלה שצידדו בעמדות פשיסטיות.
בדו"ח של משרד החוץ הבריטי מ-1943, שכותרתו "יחס ברברי כלפי יהודים וזרים במרוקו", הונצחה עדותם של שבויים פולנים שהגיעו ללונדון לאחר ששוחררו בידי בעלות הברית. להלן אחת העדויות, שמתארת שיטת עינוי שרווחה במחנות:
 
"הקבר נכרה באדמה, שני מטרים אורכו, 40 ס"מ עומקו ו-60 ס"מ רוחבו. גברים שקיבלו עונש הושמו בתוך קבר כזה לפרקי זמן שונים (…) הקצר ביותר היה שמונה ימים ושמונה לילות. השיא שאדם הצליח להחזיק מעמד בבור כזה היה 17 ימים ולילות (…) גרמני יהודי, סלגו, היה אחד מאלה שקיבלו את העונש הזה (…) כמו כל האחרים, היה עליו לשכב עם הפנים למעלה ביום ובלילה. בלי שמיכה (…) בלי לבנים מתחת למדי הלגיון. נאסר עליו לזוז או לשנות תנוחה בתוך הקבר. ערבי אחד הוצב מעל לקברים כדי להשגיח שהם שוכבים בלי לזוז (…) המקרה היחיד שבו הורשה אחד השבויים להרים מעט את ראשו היה אחרי סערת גשמים שמילאה את הקבר במים. הם הרשו לו להניח את הראש על אבן כדי שלא יטבע. מכיוון ששכבת הקרקע התחתונה הייתה מטיט, המים חלחלו לתוכה רק אחרי שלושה ימים (…) מותר היה לגברים לעשות את צרכיהם רק במשך שלושה ביקורי השומרים. אם הם לא הצליחו לעשותם אז, הם נאלצו לעשותם על עצמו, בתוך הבגדים, ולהמשיך לשכב בהם (…) מכיוון שרוב השבויים סבלו מדיזנטריה חמורה, הרי שגבר ששוכב בתוך הזוהמה שלו היה מקרה שכיח, לא חריג".
 
מעטים סייעו
ערבים רבים יטענו היום שלכל זה אין קשר להיסטוריה הערבית. אבל טעות בידם. הערבים במדינות ערב לא היו שונים בהרבה מהאירופאים באירופה. ממש כמו באירופה, הייתה רוב האוכלוסייה אדישה לסבלם של היהודים סביבם. מעטים סייעו – גם לעולם הערבי היו "חסידי אומות" משלו; אחרים החמירו את המצב הרבה יותר.
ממאי 2002 עד יולי 2004, השנים שבהן חייתי ברבאט, בירת מרוקו, התחקיתי אחר סיפוריהם של ערבים שמילאו תפקיד בנסיבות האלה – תפקיד של מנוולים או של גיבורים. בסיועם של חוקרים ומלומדים בעשר מדינות שונות הצלחתי לחשוף סיפורים של עשרות אנשים כאלה, בהם משתפי פעולה לשמם – ערבים שהשתתפו בעצמם ברדיפת היהודים.
היה ערבי אחד, סדיסט שפיקד על קבוצת עובדי כפייה יהודים באזור כפרי בתוניסיה; היה עוד תוניסאי, חסן פרג'אני, שהורשע בבית דין צבאי של צרפת בגין העברת מידע לגרמנים על שלושה יהודים שנמלטו לקווי בעלות הברית, מעשה שבעקבותיו גורשו וראשיהם נערפו. היו אנשי פטרול ערבים, שעקבו אחר יהודים שהצליחו להימלט ממחנות הכפייה. היו ערבים שהתלוו לגרמנים והצביעו על בתי יהודים שנועדו להחרמה. היה ערבי אחד, שותף של חייל גרמני שאנס אישה יהודייה בלה מארסה, מחוץ לתוניס. והיה שומר ערבי במחנה שהשתין על ראשי עובדי הכפייה היהודים, שאולצו לשכב עד צוואר בתוך חולות אלג'יריה.
נוסף להם היו מאות ערבים שהתנדבו לסייע למדינות הציר ולהצטרף למיליציות כגון פלנגה האפריקאית, הבריגאדה הצפון אפריקאית או גדוד האימונים הערבי-גרמני. היו גם אלפי אלמונים שסחטו מיהודים כסף ורכוש ברגעי החולשה שלהם.
 
אבל היו, כאמור, גם גיבורים שסייעו בהצלת יהודים מסבל, פגיעה, השפלה ואולי אף ממוות. היו בהם קצין בכיר בתוניס וסולטן מרוקו, שסייעו לנתיניהם היהודים והעניקו גם עזרה מעשית לכמה אישים יהודים ולמשפחותיהם; בעל אחוזה ערבי שפתח את שערי חוותו לשישים יהודים שברחו ממחנה כפייה בעמק זגואן בתוניסיה; נכבד ערבי מעיירת החוף התוניסאית מהדייה, שלקח תחת חסותו את בני משפחתה של צעירה שקצין גרמני התכוון לאנוס, והסתיר אותם בביתו כמה שבועות, עד שהגרמנים עזבו את העיר; פוליטיקאי ערבי שהזהיר את חבריו היהודים והציע להם מקלט כשאנשי האס-אס התכוננו לפשיטות בבתי ההנהגה היהודית בתוניס; מנהיגי דת באלג'יר שאסרו על המוסלמים לקבל על עצמם את משרת האפוטרופוס על הרכוש היהודי המוחרם; אסירים ערבים באחד המחנות במדבר של אלג'יריה, שכרתו ברית אנטי-פשיסטית עם חברים יהודים לכלא; והיה בפאריס הרחוקה את האימאם של המסגד העירוני, שצייד ילדים יהודים בתעודות מזויפות שהעידו על היותם מוסלמים, ובכך הציל אותם מגירוש למחנות המוות.
על הפן הזה בהיסטוריה לא סופר הרבה, וגיבוריה לא זכו מעולם להכרה. מכלל 20 אלף חסידי אומות העולם שקיבלו הכרה מטעם יד ושם על חלקם בהצלת יהודים בשואה אין אפילו ערבי אחד (אף שיש כמה מוסלמים). יש לכך שתי סיבות: מעטים חיפשו "חסידים ערבים", ומעטים אף יותר היו מעוניינים שימצאו אותם.
יש מה להפסיד
מבחינתם של הערבים, שתי התפתחויות משמעותיות האפילו על מורשת מלחמת העולם השנייה: המאבק נגד הציונות על גורל פלשתין, והמאבק לעצמאות נגד הקולוניאליזם האירופי. בסוף שנות הארבעים, וכמובן בעת משבר תעלת סואץ ב-1956, הזהות בין מדינת ישראל ל"יהודים" כבר הייתה מושרשת עמוק בפוליטיקה של המזרח התיכון.
כערבי, לא היה הרבה מה להרוויח – אך היה הרבה מאוד להפסיד – מכך שיזהו אותך כמגן על היהודים וזכויותיהם.
 
הסולטאן מוחמד החמישי ונשיא תוניסיה חביב בורגיבה, במידה פחותה ממנו, היו יוצאים מן הכלל, שמשום כך ראויים לציון מיוחד.
בעבור היהודים, המצב היה עוד יותר מורכב. אצל רבים מאלו שנשארו בצפון אפריקה, הזיכרונות על הזוועות שעברו בתקופת המלחמה נמחו עד מהרה תחת הגל האנטי-ציוני, שהיה פחות עקבי, אך לעתים קרובות אלים יותר מזוועות המלחמה; בעקבותיו עזבו מאות אלפי יהודים את בתיהם ועלו לישראל בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. בהגיעם לארץ טושטשו עוד יותר זיכרונות המלחמה שלהם על ידי המתיחות בין האשכנזים למזרחים בישראל. בעוד שהאשכנזים שמרו בקנאות על מורשת השואה שעברו, שהייתה אחרי הכל נוראה בהרבה בהיקפה, נטו המזרחים להתעלם מזו שלהם. באותו אופן, גם היסטוריונים ומוסדות ההנצחה נטו להתעלם מהעניין. אפילו כיום אפשר לשמוע בישראל ויכוחים בשאלה אם ראוי להשתמש במושג "ניצולים" בהקשר של יוצאי מדינות ערב, שהיו נתונות לעול הכיבוש הנאצי.
 
עניין נוסף הוא עמדתם הלא ברורה של קומץ היהודים, שיירי הקהילות היהודיות המפוארות שחיו בזמנו במדינות ערב וממשיכים להתגורר בהן היום. בין עלייתו של האסלאם הקיצוני המאיים מצד אחד למשטר האדיש לגורלם מצד אחר בחרו רוב היהודים במדינות אלו לאמץ מעין גישה אדישה. אמנם נתקלתי בפעילים מזרחים שנלחמו להשגת הכרה בהיסטוריה של השואה במדינות ערב, אך איש מהם לא מתגורר כיום במדינה ערבית.
 
גם אם יש בגורמים אלה כדי להסביר את הרקע לטשטוש ההיסטוריה של השואה במדינות ערב, אין זה הסבר ממצה. תארו לעצמם את האכזבה שנחלתי במפגש עם ילדיו של אחד המועמדים לקבלת אות "חסידי אומות עולם ערבים" – ראש ממשלת תוניסיה בתקופת המלחמה, מוחמד חניק. על פי עדות של כמה ממרואייני, חניק – שהיה נתון בין הפטיש לסדן בגלל מחויבותיו לגרמנים מחד גיסא וחברויות ארוכות שנים עם יהודים מאידך גיסא – ניצל את קשריו כדי להזהיר מבעוד מועד את מנהיגי הקהילה היהודית מפני מעצרים קרבים, וסידר היתרים שפטרו מעבודות כפייה בנים של יהודים שהכיר מעברו בעולם העסקים. ככל הנראה, הוא הציל יהודים ממוות, תוך סיכון חייו שלו.
 
בין אם מניעיו היו חברות אישית, מחויבויות עסקיות ישנות או טוב לב טהור, הם היו אציליים. מכיוון שעמדתי להחיות את סיפורו של המדינאי, שנשכח עם השנים, ולפאר את שמו באוזני משפחתו, ציפיתי שבני משפחתו ישמחו לשמוע על הגילויים החדשים, או לפחות יודו לי על המאמץ. ואמנם, בני המשפחה שקיבלו את פניי והתאספו כדי לשמוע את סיפורי בווילה רחבת הידיים שבפרוורי תוניס הפגינו נימוס ואדיבות, אך מבעד לחיוכים וללחיצות הידיים, לא היה להם כל עניין בסיפורי על גבורתו של אביהם. הם חזרו ואמרו שמעולם לא שמעו דבר על כך, וטענו שגם אם דבריי נכונים, אין להם כל משמעות. ואף כי הזמינו אותי לחזור ולהביא להם הוכחות, הם לא הציעו שום עזרה והיה ברור שהם מקווים שלעולם לא יצטרכו לראות אותי שוב.
אך האכזבה הקשה ביותר שנחלתי הייתה כנראה חוסר התגובה לאינספור הפניות שלי לערבים מתונים בעלי השקפות מתקדמות, שמהם ביקשתי עזרה במחקרי על ההיסטוריה שלהם. על כל תגובה מעודדת שקיבלתי לאי-מייל ולשיחת טלפון, היו עשרות תגובות אדישות, פקסים שלא נענו והבטחות שלא קוימו.
 
באוקטובר 2003, למשל, פניתי לאיש הרוח אחמד כאמל אבו אל-מאג'ד, שנחשב אחד התיאולוגים המוסלמים המתונים ורחבי האופקים, ואדם שאינו נמנה עם מכחישי השואה. פניתי אליו בעקבות השתתפותו בדיון פתוח באוניברסיטה האמריקאית של קהיר, שבו השתתף גם השגריר האמריקאי. בשלב מסוים בדיון פנה אבו אל-מאג'ד לשגריר ואמר לו: "כולנו מגנים את המדיניות של היטלר ואת השואה, אבל יש גבול לכל דבר! מגיע רגע של רוויה מהנושא. אני אדבר בבוטות, אבל יהדות העולם נמצאת בסכנה בגלל המדיניות הבלתי אחראית של ממשלת ישראל, שנתמכה על ידי חלק מראשי הקהילה היהודית בארה"ב, שפועלת אולי מחוסר מודעות. לא הייתי רוצה להגיע ליום שבו תתלקח אנטישמיות חסרת רסן באירופה במיוחד, ואולי גם בארה"ב, אבל לנו, הערבים, אין שום יד בדבר. אנחנו לא קשורים לשואה ומעולם לא רדפנו יהודים".
 
כשפניתי לאבו אל-מאג'ד לא רציתי לשכנעו לחזור בו מדבריו. להיפך – רציתי לבקש ממנו להפעיל את קשריו כדי לעזור לי להשיג גישה לארכיוני משרד החוץ המצרי מסוף שנות השלושים. בתיקים אלו, כך קיוויתי, אוכל למצוא ראיות לפועלו של "ראול ולנברג הערבי" – דיפלומט מצרי, שעל פי המידע שהיה ברשותי סיפק תעודות לידה ונישואים ליהודים גרמנים ואוסטרים, תעודות שיפשרו להם למצוא מקלט בקהיר ומשם להמשיך ללונדון החופשית. אף כי סביר היה שהרשויות המצריות יהיו להוטות להציג הוכחות למעשה הומניטארי נעלה של דיפלומט מצרי, שישפר את תדמיתה הפגועה של מצרים בעיני האמריקאים, אף אחת מפניותיי לקובעי המדיניות לא נענתה, אף שאת חלקם – מהדרגים הבכירים ביותר בממשלה – אני מכיר כבר יותר מ-15 שנים.
לכן פניתי לאבו אל-מאג'ד – פעמיים. ציינתי כי ברשימות "חסידים אומות העולם" של "יד ושם" לא מופיע אפילו ערבי אחד לרפואה והתחננתי שיתערב בעניין: "האם לא היו ערבים שעזרו והצילו יהודים?" שאלתי. "ואם אכן היו ערבים שהצילו יהודים, האם אין זו התשובה החיובית הניצחת למכחישי השואה הערבים?" ואולם הטאבו על כל קישור של העולם הערבי לשואה, אפילו כזה שמהלל מעשי גבורה של ערבי שהציל נפשות, הוא כנראה חזק למדי. אני עדיין מחכה לתשובה.
 
יהודי תוניס נשלחים למחנות העבודה-1942
הצילום מתוך הארכיון הפדרלי הגרמני

 



אתר "תוניסיה מורשת" הוקם על ידי יוסי פרי מחבר הספר "בלאד אלפאל וליסמין" ובני משפחת פריאנטי. ייעודו של אתר "תוניסיה מורשת" הוא לשמר מורשת רבת שנים של יהדות תוניסיה על כל גווניה.


2תגובות ב “הכחשת השואה ממשיכה לתפוס מקום מרכזי בהיסטוריה הערבית.

  1. מלכה נח

    תודה על כתבה מעניינת . אני בת למשפחה יוצאת תוניס. מישנם סיפורים על רב בם רבי דוד גישה או גישא. לא מצאתי שוםדבר בעיניין. כמו כן מסופרעל בית כנסת שסבא רבא שלי היה מקושראליה מאוד. שמעון בוכובזה זל . לא מצאתי כלום בכתובים רק סיפורים מםה לאוזן. מספרים עליו שהיה נבואי. איך אפשר לברר עוד פרטים?

  2. יוסי פרי Post author

    מלכה ערב טוב
    לצערי לא הכל מתועד ולא על הכל נכתב מה שנשאר זה רק סיפורים שאותם צריך ללקט לחבר וליצור "סיפור שלם" זה למעשה עבודתם של חוקרים.
    בהצלחה
    יוסי פרי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *